בן אילנה וויטוריו, נולד ביום י' באדר תשכ"ג (6.3.1963) בתל-אביב. עמוס למד בבית-הספר הממלכתי-דתי "אלשייך". אחרי כן, הוא המשיך וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון "עמל – על-שם ליידי דייויס", במגמה ההומנית. מילדותו היה עמוס שקט, מופנם ומצניע לכת. מורתו בבית-הספר התיכון, וגם חברים מתקופות שונות, מספרים שהתקשו לתהות על קנקנו, אך לאחר שהכירו אותו, הלכו שבי אחר קסמי אישיותו ואהבו אותו מאוד. השקט הנפשי שלו נסך ביטחון בסובבים אותו, והוא היטיב להקרין חום ואהבה כלפי משפחתו וחבריו. מורתו הגדירה אותו כ"נפש חמה ומקסימה, הנחבאת מאחורי חיוך מקסים ושקט פנימי".
עמוס היה תלמיד שקדן וחרוץ, מסודר ודייקן, אך מעולם לא התייהר בהישגיו ובכשרונותיו.
אחיו ואחותו הבוגרים שימשו לו דוגמה בהליכתם בדרך הצופית והוא, שהחל כחניך בשבט "הנשיא", הפך עד מהרה למדריך ולבסוף אף לראש גדוד בתנועת "הצופים". חניכיו מספרים עליו שהיה "חברמן" גדול, טוב לב ובעל חוש הומור נהדר: "עמוס העביר לנו את יסודות הצופיות, נהג לארגן לנו מפגשים גדודיים וקבוצתיים ועזר לשבט ככל יכולתו. תמיד היה מוכן לעזור, כשמישהו היה זקוק לעזרה, וברוח ההתנדבות שלו היה גורר גם אותנו, חניכיו וחבריו. עמוס חינך אותנו לאהבת הארץ, למסירות ולעזרה לזולת".
בזמן הפנוי שנותר לו לאחר פעילותו ב"צופים", נהג עמוס לרשום ולצייר, והתעניין מאוד באמנות.
בעודו פעיל בשבט "הצופים", הוא הצטרף לחברים שהתארגנו בגרעין והתכוונו להתיישב במצפה לבון. במסגרת גרעין "רחף" עשה עמוס שישה חודשי של"ת בקיבוץ חניתה, ואף ריכז את שבט צופי "עכו".
את פעילותו בגרעין החל, כדרכו, בשקט וביישנות, אך עד מהרה מצא את מקומו כסדרן עבודה וזכה להערכת כל חבריו. אלה מעידים שהיה נעים לעבוד במחיצתו, משום שהיה רגוע ומבין ותמיד נאבק למענם ולטובתם.
עמוס גויס לצה"ל בתחילת ינואר 1982, והתנדב לשרת בנח"ל המוצנח. לאחר הטירונות, שנמשכה כחמישה חודשים, הוא נשלח עם חבריו ליחידה ללבנון להשתתף במלחמת שלום הגליל.
בזמן הטירונות השתחרר עמוס מהביישנות הטבעית שלו, והיה למרכז החבורה. מאחר ששנא את אורח החיים הצבאי, הוא החליט לאמץ לעצמו גישה קלה והומוריסטית. עמוס נהג להבליט את המצחיק שבכל דבר, אם בתורנות מטבח ואם באימונים בלוחמת-תעלות, וכך הצליח לעודד את חבריו ואת עצמו.
בזמן שירותו בלבנון ניצל עמוס ממוות, כאשר התפוצץ פגז במקום שבו עמד יום קודם לכן האוהל שלו. אולם המזל לא האיר לו פנים בשנית.
בשלהי אוגוסט 1982, התנדב עמוס להצטרף לחבריו במרדף אחרי חוליית מחבלים שאותרה בוואדי סמוך לג'בל ברוך. כשירד הכוח הסורק לוואדי, פתחו חיילי קומנדו סוריים באש ופצעו את עמוס פצעי מוות.
ביום ב' באלול תשמ"ב (21.8.1982), נפל עמוס בקרב בלבנון, והובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקריית שאול. הוא הניח אחריו הורים, שני אחים ואחות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב מפקדו: "עמוס זכור לנו כחייל טוב וממושמע, שקט וצנוע. הוא היה אהוד בין חבריו, גילה דבקות במשימה וידע לנחם את חבריו ברגעים קשים, עם חיוך על הפנים".
חבריו לגרעין ובני משפחתו הוציאו לאור חוברת לזכרו, ובה דברים על דמותו ועל דרכו. בעיתונים שונים פורסמו רשימות על אישיותו ועל נסיבות נפילתו.