מאיר, בן הטה וריכרד, נולד ביום כ' בסיון תש"י (5.6.1950) בפרדס חנה. הוא למד בבית-הספר היסודי בפרדס-חנה ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בחדרה. מאיר היה תלמיד חרוץ ונבון. מגיל צעיר התגלה כילד בעל מחשבה מעמיקה וצלולה, הרבה לקרוא וביקש להבין כל דבר היטב. היו לו תחומי התעניינות רבים ובכל אחד מהם נהג לחפש ולקרוא ספרות מקצועית, כדי להרחיב את ידיעותיו. את מרבית זמנו הפנוי הקדיש לתחביב הצילום. הוא היה מצלם, מפתח ומגדיל בעצמו את התמונות שצילם. מחנכיו בבית-הספר התיכון מציינים כי "ידע איך ללמוד". הוא לא הקדיש שעות רבות ללימודים, אך יחד עם זאת הגיע להישגים נאים. הוא היה חבר בתנועת הצופים בקן פרדס-חנה ולאחר מלחמת ששת הימים התנדב לטפל בפצועים שאושפזו בבית החולים "הלל יפה" בחדרה. מאיר היה אופטימי, עליז ושמח בחלקו. מטבעו היה חברותי ומוכן לעזור לזולת, ויחד עם זאת הרבה להתבודד ולקרוא ספרים "כדי להרחיב את האופקים". כבן משפחה היה מאיר נאמן ומסור להוריו ודואג לבני משפחתו.
מאיר גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 והוצב לחיל המשטרה הצבאית. תחילה התקומם נגד ההחלטה להפכו לשוטר צבאי, אך במשך הזמן השלים עם הדבר וניסה למלא את המשימות שהוטלו עליו בנאמנות וביעילות. את חופשותיו מן הצבא הקדיש ללימודים בקורס-ערב מטעם הטכניון, בתחום תכנות מחשבים. הוא סיים את הקורס בהצלחה וזכה בו להישגים נאים. מאיר היה חייל טוב, אחראי וצייתן. הוא שימש דוגמא לחבריו ביחידה במזגו הטוב ובאופיו הנוח ורכש לו ידידים רבים במקום שירותו. במהלך השירות בצה"ל השתדל שלא להדאיג את הוריו, הרבה לבקר בבית ולא סיפר על קשיים בחייו כדי שלא לצער את בני משפחתו.
בתום שירות החובה שלו השתחרר והחל ללמוד בפקולטה להנדסת כימיה בטכניון בחיפה. בתקופת הלימודים עבד כמתכנת ונתן שיעורי עזר במתמטיקה לתלמידי בתי-ספר תיכוניים בחיפה ובחדרה. לאחר שתי שנות לימודים בטכניון יצא לטיול של סטודנטים באירופה וחזר מן הטיול ימים ספורים לפני שפרצה מלחמת יום-הכיפורים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הצטרף אל יחידת המילואים שלו ולחם בחזית סיני. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפגע בעת הפגזה על ציר "עכביש" ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בפרדס חנה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "מאיר נפל בדרכו למילוי תפקידו בגזרת תעלת סואץ, על הציר המוביל אל התעלה. המקום הופגז קשה ועד לרגעי חייו האחרונים מילא מאיר את תפקידו במסירות ולא נטש את משמרתו, על אף ההפגזה הקשה. אנו, חבריו לנשק, נזכור אותו לעד".