בן שמואל ועליזה. נולד ביום י"ח באדר תשי"ב (15.3.1952) בטולצ'ה שברומניה. ישראל נולד כשאביו היה אסיר ציון בבית הסוהר – כחבר ההסתדרות הציונית ברומניה – ואת בנו ראה לראשונה רק כשהיה בן שנתיים. עוד ברומניה התבלט ישראל בכשרון ההבעה שלו. אביו מספר, כי חיבוריו הובאו למנהל לשם התייעצות ולא פעם "נחשד" שהוא לא כתב אותם בעצמו. גם בספרייה עוררו בקשותיו תמיהה בלב הספרנית, כשהיה מבקש להשאיל לו ספרים שנראו בעיניה לא מתאימים לבני גילו. המשפחה עלתה לארץ ברגע שקיבלה את היתר היציאה בשנת 1960. בארץ הפכה השפה העברית עד מהרה למכשול לישראל כי את דמיונו ורעיונותיו ביטא רק באמצעות השפה השגורה בפיו. הוא למד בבית הספר "אביב" וב"גימנסיה הריאלית" בראשון לציון. בבית הספר התיכון למד במגמה ההומנית והתבלט במקוריותו. בזכות כשרונותיו נחשב לתלמיד הנבחר בכיתתו. הוא נבחר ליושב ראש מועצת התלמידים של בית הספר. היה בו אידיאליזם צרוף שלא מן העולם הזה, מידת יושר שגבלה ברומנטיקה. אפילו מי שלא הסכימו לדעתו לא יכלו שלא להודות בכנות ובאמת העצמית שעמדו מאחורי כל מלה שאמר. בזכות תכונותיו אלה זכה לאמון ולהוקרה וסביבו התקבץ חוג גדול של ידידים שהיו נתונים להשפעתו – לא רק בתחום הטעם הספרותי והאומנותי אלא גם בפיתוח רגישות מקבילה לשלו – רגישות לעוול ולאי צדק. גם באוניברסיטת תל אביב, שבה עשה במסגרת העתודה האקדמית – בפקולטה למזרחנות והיסטוריה כללית, המשיך להתבלט כסטודנט מזהיר, שאיננו שוקד רק על דברי אחרים אלא מגלה התעניינות מקורית. לגביו הלימוד לא הסתכם בהאזנה להרצאות. הוא נהג לחקור בעצמו ולהעמיק יותר מאשר נדרש ממנו ולא רק בנושאים שלמד. הוא הרבה לשמוע הרצאות בספרות ובפילוסופיה. הרבה לקנות ספרים והיה ממש "פזרן", כי רצה תמיד לקרוא את החומר בשפת המקור. כך קרא, למשל, את ספר שיריו של לורקה בספרדית, ואף שהודה כי איננו מבין את כל המלים, הייתה המוסיקה של השירים סיבה מספקת לרכישת הספר.
ישראל גויס לצה"ל באוקטובר 1970. גם בצבא לא הזניח את היצירה העצמית ומשך בעט סופרים. בשעות הפנאי היה גוזר קטעים מתוך עיתונים ומסמן שורות ראויות לתשומת לב מיוחדת של חבריו. ביום ט' באלול תשל"א (30.8.1971), נפל בעת מילוי תפקידו והוא עוד נושא בלבו את חלום השלום. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בראשון לציון.