בן רחל (חלי) ויגאל. נולד ביום ט' בחשוון תשס"ד (3.11.2003) במושב שורש שבהרי ירושלים. אח צעיר לגלי; אח בוגר לאיילת.
יובל – לולו בפי אוהביו – ילד סקרן, אוהב ומלא שמחת חיים, היה "ילד סנדוויץ'", אך הקפיד להגדיר את מיקומו כ"מרכזי" – ואמנם היה כזה. "החברים שלי קראו לך בילדותך ה'דלאי למה'," כתב אביו, "בגלל החיוך התמידי, ההילה שעל ראשך והפנים היפות והעגולות שלך." "היית ילד מאושר," כתבה אימו, "העולם האיר אליך פנים ואתה הארת אותו חזרה."
את ראשית השכלתו קנה יובל בבית הספר "אלון" שבקיבוץ קריית ענבים, וכבר אז ניכר בתבונתו הרבה, באנרגיות הטובות שהפכו אותו למוקד חברתי וברגישותו האנושית. "הילד הכי יפה עם העיניים הכי יפות שיש," כתב טל, חבר ילדות, "שאתה מסתכל לתוכן והכול טהור ונקי; ילד מדהים עם לב זהב."
את המשך לימודיו עשה במבשרת ציון – היישוב שבו התרכזו מרבית עיסוקיו, מרחק קילומטרים אחדים מביתו שבשורש – בחטיבת הביניים "היובל" ובבית הספר התיכון "הראל". תלמיד מצטיין שניחן בכושר ביטוי נדיר, בזיכרון פנומנלי וברצון מתמיד ללמוד ולהבין את העולם שסביבו. "יובל היווה דוגמה ומופת לביטוי 'טוב תלמוד תורה עם דרך ארץ'," כתבו מוריו בחטיבה, "נער ותלמיד ערכי ורב-פעלים שהרבה להוביל פעילויות במסגרת מנהיגות תלמידים, השתתף במשלחת תלמידים לגרמניה ובלט בקבוצת מצוינות רוח. אופקיו הרחבים, מחשבתו היצירתית, טוב ליבו, חיוכו השובה ויכולותיו החברתיות הילכו עלינו קסם והיו להשראה עבור תלמידים ומורים."
בתיכון, התחדדה משיכתו של יובל למקצועות ההומניסטיים. "היית הכוכב הכי גדול של מגמת ארץ ישראל, והמלך הבלתי מעורער שלה," כתב דורון המחנך, "ואכן אהבת פילוסופיה ואהבת היסטוריה, והיה לך ידע אישי עצום, שהשתמשת בו מדי פעם. אבל כמה אנשים עם אהבת ספר כמו שלך יודעים להתחבר למי שאין להם עניין בדברים האלו? אתה עשית זאת עם המון חן, ואנשים – מורים ותלמידים – אהבו אותך."
יובל היה אמן של מילים, והיו לו דעות עצמאיות שאהב להשמיע אותן. "ידעת להנהיג," כתב חברו עמית, "וגם ידעת מתי לקחת צעד אחורה. ידעת לכתוב, אבל גם להעריך כתיבה של אחרים. ידעת לספר סיפורים הכי טוב מכולם, אבל גם ידעת להקשיב. תמיד הקשבת, לכל דבר, בכל שעה."
ספורט היווה חלק חשוב בחייו של יובל. הוא שיחק כדורגל בקבוצת הילדים של מבשרת ציון – ותקופה מסוימת אף שימש הקפטן; למד ותרגל אמנויות לחימה במרכז MMA – מועדון שילוב הלחימה הישראלי – ואף זכה במדליה.
בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "הצופים", ובמהרה הפך לאבן שואבת בשבט "יונתן". "זכיתי להכיר חבר שמזכיר לי את עצמי יותר מכל אחד אחר," כתב אורי, "יובל נתן לי תחושה שאני יכול להיות מי שנוח לי, כי יש עוד אחד כמוני. הוא היה בשבילי גם אח גדול וגם חבר אמת." כתבו חבריו בהנהגת השבט: "בכל סיטואציה מורכבת, יובל תמיד ידע איך לשמח אותנו, להעלות את מצב הרוח ולייעץ לנו בצורה הכי טובה שיש."
יובל היה איש של אנשים וחברויות, וגילה יכולת מופלאה להתחבר עם כל אדם – יהא אשר יהא – ולמצוא את הטוב שבו. מעגליו החברתיים גדלו בקביעות, וביתו תפקד כטיילת הומה של חברים שבאו לַשבת, לשתות ולאכול, ולבלות לילות שלמים בזולה שבחצר. את משפחתו – מקור הביטחון והאושר – אהב אהבת נפש, ועם כל אחד מבני המשפחה ניהל מערכת יחסים ייחודית ומעצימה. "היית אחי הקטן אבל הערצתי אותך," כתבה אחותו הגדולה גלי, ואיילת, האחות הצעירה, העידה: "היית בשבילי האור, השמחה, הצחוק, האהבה. תמיד הבנת אותי הכי טוב. היית היחיד שהצליח להצחיק אותי עד שכאבה לי הבטן." עם אימו נהג לנהל שיחות נפש ארוכות שבהן דיבר בפתיחות על הכול – על החלומות והפחדים, על המאבקים הפנימיים ועל הגאווה מכל הישג, ועם אביו חלק את טעמו המוזיקלי המגוון שהתפרס על פני מנעד רחב של סגנונות. "מוזיקה, מוזיקה, מוזיקה," כתב יגאל, "כל חייך סבבו סביב מוזיקה. היית ידען גדול בכל סוגי המוזיקה. אהבת לשלוח לי קטעים שונים ומשונים – ראפרים קשוחים שלא האריכו חיים, קטעי דאנס וטרנס, ומצד שני מוזיקה מזרחית כבדה. לעד אזכור את הריקודים שלנו בפול ווליום במטבח, סביב הרמקול שלך."
את התיכון סיים יובל עם ציוני בגרות מעולים, ולקראת יום הולדתו השמונה-עשר הפיק "מסיבת חוקיוּת" מהסרטים בהשתתפות מאות חברים שהגיעו בלא פחות משישה אוטובוסים שארגן.
יובל בחר שלא להתגייס מייד, אלא להכין את עצמו לשירות בצה"ל במסגרת מכינה קדם-צבאית. לאחר שעבר את המיונים ל"מכינת הנגב" ירד לשדה בוקר, שם למד, התוודע מקרוב למורשת בן-גוריון, טייל והתנדב – וכמובן הכיר חברים חדשים, שהלכו שבי אחריו. "הצלחת לגעת בכל אחד מהאנשים פה בקסם המדהים והייחודי שלך," כתב יאיר, "לימדת אותי תמיד להיות מאושר. לימדת אותי עבודת מידות. אתה אידיאליסט ענק בגוף של ילד. תמיד חתרת לעבוד על עצמך ולהשתפר, אך להסתפק במה שיש. תמיד היה לך מה להגיד, לתת דעה, לסתור את העמדה שלי או של כל אחד, או להציג מורכבות שאף אחד עוד לא הצליח להגיע אליה. לימדת אותי שזה בסדר לבקש עזרה. לימדת אותי לראות תמיד את הסובבים אותי. לימדת אותי לחיות כל יום ויום כאילו זה יומי האחרון כאן על הארץ. כך גם אתה פעלת וחיית."
עם גיוסו לצה"ל, ב-8 באוגוסט 2023, הוצב יובל בחיל הרגלים והחל את מסלול הלוחם בחטיבת גולני. לכל אורך תקופת ההכשרה בלט כחייל מצטיין וכעמוד תווך חברתי; שוב ושוב בחר להתאמץ ולהוציא מעצמו את הטוב ביותר. "היית מהחיילים המובילים בפלוגה," כתב אלון המ"פ, "תמיד חיובי ובחיוך גדול. הסתערת על כל משימה, הראשון להתנדב ולעמוד בראשה, מוביל וסוחף אחריך בחיוך ובאווירה טובה. מקצועי ובעל רצון אדיר להשתפר ממשימה למשימה. פוטנציאל הפיקוד שלך היה מובהק וגלוי לעיני כול ועל כך יעידו כל הסובבים אותך. היית הדוגמה הטובה ביותר ללוחם שיודע לשלב בצורה מופתית בין המשימה לבין האנשים."
שמונת חודשי הטירונות הקרבית שעבר יובל היו מאתגרים ומלאי עניין, וכשיצא לחופשות סוף שבוע בבית, דאג כבר ברכבת לארגן את הלו"ז למסיבות, ליציאות ולמפגשים עם החבר'ה. "ביקשנו ממך שתנוח קצת," סיפרו הוריו, "ותמיד אמרת – 'הצבא שלח אותי עייף, והוא יקבל אותי עייף.'"
יובל ציפה בכיליון עיניים לסיום ההכשרה ולמסע הכומתה והיה מיועד לצאת לקורס מ"כים מייד עם סיום ההכשרה. שבועיים לפני סיום הטירונות יצא הביתה, והספיק לבלות עם החברים. "בשישי בצהריים היית בשיא חייך," כתבה אחותו גלי, "רקדת, חגגת, שמחת עם כולם ואמרת לי שזו המסיבה הכי טובה שהיית בה בחיים.״ בערב, החל לחוש ברע והתלונן על חום וכאבים. מצבו החמיר במהירות והוא הובהל באמבולנס למרכז הרפואי "הדסה עין כרם" בירושלים. בבית החולים התברר שחיידק אלים ונדיר תקף את גופו. הרופאים ניסו לייצב את מצבו, אך מערכות גופו קרסו בתוך שעות, ובארבע אחר הצהריים נקבע מותו.
רב-טוראי יובל פרץ נפל בעת שירותו ביום א' באדר א' תשפ"ד (10.2.2024). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין בשורש. הניח הורים ושתי אחיות. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
ספדה לו אמו: "לולו, ילד יפה ואהוב שלי, היית לנו, לכולנו, מקור לאהבה, לגאווה, לשמחה אין-סופית. אמרתי לך תמיד שיש בך הכול, שאתה חכם וחתיך ומנהיג ומצחיק, אמרתי לך תמיד שתוכל לעשות כל מה שתרצה, שתגיע לכל פסגה שרק תבחר. חיית את החיים במלואם, לא פספסת כלום. אמרת בכל יום: 'יש לי חיים כל כך טובים, יש לי את החברים הכי טובים בעולם, יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם.' בבית שלנו תמיד תהיה כוכב הצפון. אנחנו נבחר בכל יום לקום מחדש, נלמד בצעדים קטנים לחיות עם הכאב, נלמד להודות ולשמוח על כל הטוב שיש לנו, להודות על כך שזכינו בך, גם אם לזמן כל כך קצר. … אוהב אותך תמיד, אכאב תמיד את מותך הפתאומי והמהיר ותמיד אהיה אימא שלך, עד נשימתי האחרונה."
ספדה לו אחותו גלי: "לולו שלי, אהוב שלי, אח שלי הקטן, היית גדול מהחיים, טוב מדי, מושלם מדי… התווית לנו דרך – דרך של שמחה, של חיים, של להעריך כל רגע, של לאהוב ולשמוח ולרקוד ולצחוק בלי לדפוק חשבון לאף אחד, אף פעם. השארת לנו טעם לחיים, לולו שלי, בזכות מי שאתה והדרך שבה חיית, האנשים המדהימים שהשארת לנו, החברים והמשפחה. אתה משאיר לנו חור בדמותך בלב, אבל אנחנו נשתדל למלא אותו באהבה שנתת לנו."
ספדו לו סבו וסבתו: "לולו שלנו, לפני עשרים שנה נשאתיך על ידי לראשונה בהיותי הסנדק שלך בטקס ברית המילה. היום אני מחזיר אותך ואומר לך תודה ענקית על האושר שהענקת לחיים של סבתא ושלי. היית לנו מגדלור של אהבה, של כישרונות ושל מנהיגות, וידענו שהשמיים אינם הגבול לאן שתוכל תגיע. והנה הקדמת להגיע לשם… מול עינינו נשמור תמיד את דמותך, ולעולם נחבק אותך, גם כשהחיבוק יהיה רק במחשבות. לעד תישאר בן עשרים, יפה תואר, תמיר, אהוב כל כך, וחסר כל כך. יובל-לולו היקר שלנו, לעולם ועד תישאר בליבנו."
דודתו דבי: "יובלי, אחיין יקר ואהוב על כולנו, אתה האור, השמש והרוח של המשפחה. נוכחותך האירה כל סביבה שנמצאת בה; קרני החום והאהבה שיצאו ממך חיממו את ליבנו. כל חיבוק שלך היה מלא עוצמה ואנרגיה שחדרו עמוק בתוכנו והשאירו תחושה נעימה ורצון לומר תודה שאתה שלנו, שזכינו בך. … אתה יהלום כל כך מלוטש, כל כך מושלם, שתמיד קינן בי הפחד שמא יקרה לך משהו רע, והרע מכול קרה. עזבת אותנו בפתאומיות. כל כך צעיר, יפה וחכם. נגדעו כל החלומות שלך והחלומות שלנו לראות אותך אדם בוגר שנמצא בעמדות מפתח ומוביל בחברה. השארת לנו צוואה לא כתובה, 'לאהוב כל אדם באשר הוא, להיות שמחים ולקדש את ערך החברות.' תנוח על משכבך בשלום אחיין יקר, אוהבת אותך עד כלות."
ניר, חבר מבית הספר: "יובל, אהוב שלי, … מאז שעזבת, הפכנו מאוחדים יותר מאי פעם. אני מקווה שנשכיל ללמוד ממך איך להתעסק בעיקר ולא בטפל, איך תמיד להישאר עם החיוך על הפנים, לדעת שאם עושים – עושים מאהבה, להתחבר לאנשים מעצם היותם אנשים ולהיכנס אליהם עמוק אל תוך הלב. השארת בי חותם כל כך משמעותי ואני מקווה שהספקת להעביר אליי אחוז קטן מאבק הכוכבים שלך. היית האור שלנו, הדבק שמחבר בינינו, ותמיד תישאר."
כתב עדי: "יובל, אחי, אני אוהב אותך. כמה אושר ושמחה חווינו אחד לצד השני. תודה על כל רגע שהיית שם בשבילי או בשביל כל אחד אחר שהיה זקוק. היית לי כמורה בלימודים, ישבת איתי שעות כדי שאצליח. לימדת אותי להעריך את הדברים הקטנים. תודה על זה שנתת הרגשה טובה, מוארת, אופטימית ושמחה. על ההומור המטורף שלך והחוכמה המהפנטת שלך. תודה על זה שגרמת לי ולכל אורח להרגיש הכי בנוח אצלך, והפכת אותי לבן בית. אני מבטיח שהאור שלך לא יכבה לעולם."