בן יעקב ולאה. נולד ביום ח' תשרי תש"י (1.10.1949) בחיפה ולמד בבית הספר היסודי "אחוזה" בחיפה ואחרי כן בבית הספר הריאלי. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" (שבט "הכרמל") ובתנועה זו עבר את כל השלבים, החל מחניך וכלה במדריך והיה פעיל מאוד בחברה. יאיר התעניין גם בספורט לסוגיו ועסק ביחוד בשחייה. הוא היה חובב צילום והרבה לטייל ולצלם בכל מקום. אין כמעט מקום בארץ ישראל המשוחררת שכף רגלו לא דרכה שם ומצלמתו לא צילמה בו נופים ואתרים. בצעירותו אסף גלויות ממקומות שונים בארץ ובחוץ לארץ. אחרי כן נמשך לכל הכרוך בתעופה. עוד כשהיה ילד היה בונה טיסנים ומרכיב דגמי מטוסים ומשהתבגר נמנה עם קוראיו הקבועים של ביטאון חיל האויר. מאז התחיל לחשוב על שירותו הצבאי הייתה משאת נפשו לשרת ביחידה מובחרת.
יאיר גויס לצה"ל בסוף אוקטובר 1967. ביקשוהו לדחות את שירותו ולהצטרף לעתודה האקדמית ורק אחרי כן להיכנס לשורות צה"ל, אך הוא לא הסכים. הוא ידע שצה"ל זקוק לכל צעיר, גבולות המדינה פרוצים, האויבים זוממים ועליו לתת את חלקו. מאחר שלא נתקבל לקורס טיס עשה מאמצים להצטרף לחיל הצנחנים, בלי שים לב לסכנות הצפויות לו. רצינותו, רבגוניותו ויכולתו הרבה עמדו לו ויאיר התקבל לשורות הצנחנים, חוד החנית של צה"ל. בתקופת שירותו עבר קורס אחר קורס בהצלחה ולבסוף עבר בהצלחה גם קורס קצינים. כמפקד מחלקה הצטיין במסירותו לחייליו והצליח להפוך את אנשיו לגוש מלוכד ויעיל. כל זה לא החסיר מאהבתו אל הבית והמשפחה, ובבואו הביתה לחופשה האיר וחימם את לב כל בני המשפחה. ביקורו האחרון בבית היה ביום העצמאות תש"ל, כשבא מאזור התעלה והרנין את לב משפחתו בצניחה חגיגית בימה של חיפה. יום אחד נפצע בהפגזה מצרית בגזרה הצפונית של תעלת סואץ כשהוא מפקד באחד המעוזים. הוא הועבר לבונקר ואף על פי שהיה פצוע קשה, הרגיע את חייליו מתוך זלזול בחומרת פציעתו. גם כששכב פצוע במשך שבוע בבית החולים המשיך יאיר להילחם בכל כוחותיו עם מר המוות, בלי צעקות ובלי טרוניות, אף על פי שהבין שקיצו קרב. ביום כ"ב באייר תש"ל (28.5.1970), מת מפצעיו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.
חבר מיחידתו ספד ליאיר במכתב, שבו נאמר: "הכרתיך שמונה חודשים ובזמן קצר זה הספקתי להעריצך ולאהבך כמפקד וכמחנך. מדוע מעולם לא ראיתיך רוגז? תמיד החיוך המקסים והאבהי על פניך. חבר'ה, העיקר המורל! לתת את המכסימום! לעזור איש לרעהו', אלו היו דרישותיך. עליך אומר הפסוק: 'כנשר יעיר קנו, על גוזליו ירחף!', שמרת עלינו, דאגת לנו – – – ואיך יכולת לעזוב מחלקה אשר ינקה ממך?! – – -". מפקד הגדוד כתב במכתב תנחומים להוריו: "קיווינו אתכם יחד שיאיר יבריא. ממרחקים חרדנו לשלומו ועתה אנו אתכם באבלכם. יאיר היה אחד מבחירי קציני הגדוד ומפקדיו כיבדו את מסירותו למפקד, חבריו אהבוהו על יושרו ושמחת החיים שבו וחייליו העריצוהו בשל המופת האישי שהציג בפניהם ובשל היחס ההוגן והאנושי כלפיהם. צר לנו על שלא יכולנו לחלוק ליאיר את הכבוד האחרון. ראוי היה יאיר שחבריו ישאו את ארונו וחייליו ילכו אחריו, אך כולנו נמצאים בחזית התעלה וחייליו של יאיר נשארו עדיין במעוז בו נפל. רוצה הייתי שתדעו שמותו של יאיר היה מכה קשה ביותר לחייליו ויותר מכל העובר עליהם בתקופה זו זעזע אותם מותו של המפקד, שהיה בשבילם סמל ודמות נערצת – – – אין ניחומים לאבלכם אך רוצה אני שתדעו שכאשר באים אנו אל חייליו הצעירים של יאיר כדי לעודדם, אנו מסבירים להם שמותו של בנכם הוא חלק מן המחיר שעם ישראל משלם במלחמתו על זכותו לחיי כבוד ושלום. בטוחני שיכול אני לאמור להם זאת גם בשמכם. אתכם אנו בשעתכם הקשה. עמידתכם בסבל תהיה לנו מקור ביטחון ואמונה".
לזכרו של יאיר הוקדשה פינה במעבדה לפיסיקה שבבית-בירם, בבית הספר הריאלי בחיפה; כן הוקדשה לזכרו פינה בחדר הזיכרון לנופלים בחטיבת הצנחנים, הנמצא בבסיס.