הילה גורן ז"ל

בת פנינה ושייקה. נולדה ביום י"ג בסיוון תשל"א (6.6.1971) בנצרת עילית. בת בכורה להוריה, אחות של יניר ודקלה.

הילה, שכונתה על ידי אוהביה – הילי, הייתה ילדה מלאת אנרגיה, נבונה ופקחית וכבר בגיל שנתיים דיקלמה שירי ילדים. ניחנה בכישרון מוזיקלי ובגיל שש החלה ללמוד לנגן בפסנתר, תחביב בו התמידה משך שנים.

גדלה והתחנכה בנצרת עילית. למדה בבית הספר היסודי "גלעד" בעיר והמשיכה ללימודי תיכון ב"תיכון מקיף שרת". בהיותה בת שתים-עשרה השתתפה בקורס עיתונאות ב"אוניברסיטת חיפה".

דעתנית מאוד ודומיננטית הייתה. בעלת עקרונות, עקשנית ונחושה. אכפתית ואוהבת אדם. גילתה עניין רב בכל המתרחש בארץ ולקחה חלק בכנסים משותפים של נוער יהודי וערבי. בזמנה הפנוי התנדבה במד"א (מגן דוד אדום) והייתה פעילה בתקופות שונות בתנועות הנוער "הצופים" ו"הנוער העובד והלומד". אהבה את החיים ונהנתה מטבע ומטיולים ברחבי ארץ.

וכך תיארו אותה אוהביה – "כל כולה מתפרצת, כל שערה בראשה ברוח מתבדרת, ופנים של אור, ולשון שנונה כתער, ומילים שוטפות בשער, הכל חייב להיאמר ומיד… עם כל זמזום של נעימה היא נלווית בהתאמה של הרמוניה נפלאה".

הילה אהבה את המילה הכתובה, הייתה בעלת כישרון כתיבה יוצא דופן, השאירה אחריה עשרות שירים, חלקם פורסמו בילדותה בעיתון "ידיעות אחרונות" ואת חלקם היא קראה במסגרת טקסים עירוניים בהם השתתפה לאורך השנים. הנה כמה משיריה:

"אני מחבר שירים" (1.3.1980) – "לפעמים כשמשעמם לי / ואין לי עם מי / אני יושב ומחבר שיר לעצמי / וכשאמא אותו מגלה / היא אומרת 'זה נפלא' / ואבא לשכנים מספר / 'יש לי ילד משורר' / אבל אני לא מבין רק דבר אחד / למה הם מתפעלים / הוא ממציא שירים לבד / כאילו אלתרמן";

"החורף" (16.11.1980) – "החורף מתקרב / החורף בא / ואני שמח / למה לא? אדרבא. / אם יש שלוליות / מגפיים, מעילים / אם פה מתרוצצים כמה נחליאלים / אז למה לא לשמוח? / אז למה לא לשיר? / כי הרי החורף כבר בעיר";

"ויכוח בגינה" (3.6.1981) – "סלק אדום ונפוח / התווכח עם תפוח / 'אני יותר יפה ממך' אמר הסלק בשמחה / 'אני אדום וגם שמח / אתה ירוק וסתם קירח / אותך לוקחים לביכורים / אני זוכה לביקורים'. / 'תפסיק להתרברב שחצן' / כך ענה לו התפוח / 'אתה אדום ולא יפה / אתה סתם ברנש נפוח / אני חמוץ וגם מתוק / משתנה לפי הטעם / אותי לוקחים לביכורים / שנה שנה ובכל פעם'. / סופם של הגאוותנים / כלל לא היה נחמד / כולם הלכו לביכורים / והם נותרו לבד".

בגיל שבע-עשרה, טרם גיוסה לצה"ל, העלתה על הכתב את הרהוריה על החיילים המשרתים בצבא, המקריבים את חייהם למען המדינה ואזרחיה. השיר נכתב ביום 17.5.1988 תחת הכותרת "הרהור פרטי": "אני רואה אותם פה ושם / ובכל מקום או מצב / חזות אחידה, מבטים אחידים / חדורי אידיאלים ורצון טוב / הם משגיחים על מתנת הטבע – החיים / נלחמים או נהרגים בשבילי, בשבילנו / לא גדולים ממני הרבה ובכל זאת / ילדים גדולים, גדולים מהחיים / והם נופלים ומתים בשבילי, בשבילנו / ואחריהם באים נוספים חדשים, צעירים 'במותם ציוו לנו את החיים' / ואני גאה אך פוחדת / גאה בכל אותם מקריבי החיים / למעני ולמען ארץ / אך מפוחדת מההרג הרב שמסביב / כל אותם בחורים, בני עשרים שלושים וארבעים / חיילים צעירים בעלי משפחות, הורים / חברים שלי, קרובים שלי, שכנים / שבמותם ציוו לנו את החיים / בכל אותם אנשים אני גאה / את כל אותם אנשים אני מבכה / דם יקר היה נחסך / אך איש לא שומע ליונה הזקנה (הישנה). / ומעבר לגדר, הכל אותו דבר / גם שם גאים / גם שם נהרגים וכואבים / גם שם לא לומדים לקחים. / ואני רוצה לזעוק לגורמים אטומים / שלא כל מוות מצווה על המשך חיים / לפעמים כשצריך הולכים / וכשלא חייבים… / ובינתיים אני רואה אותם / צעירים, לא גדולים ממני בהרבה / ובכל זאת נלחמים ונופלים… / 'במותם ציוו לנו את החיים'".

בהגיעה לגיל גיוס, התנדבה לשירות בנח"ל. לפני הגיוס יצאה לשל"ת (שירות ללא תשלום) מוקדם עם חבריה לגרעין, תחילה בקיבוץ כנרת וכעבור חצי שנה בקיבוץ ייט"ב שבבקעת הירדן.

שוחרת הילה גורן נפלה בעת שירותה ביום כ"א באדר תש"ן (18.3.1990). בת תשע-עשרה בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בנצרת עילית. הותירה הורים, אח ואחות.

על מצבתה כתבו אוהביה: "פרחים הנקטפים לא עוד חיים בם, פרחנו שלנו ניחוחו בקרבנו לעולם".

אימה ספדה לה: "הילה, אני מתעוררת עם שחר להיות עמך ביחד, לא עוד גוף מול גוף כי אם גוף מול רוח. הילי, נפש זכה וטהורה, ילדה אהובה. זכרונות…

תמיד שהעליתי דברים על הכתב אמרת – 'אמא, את כותבת בדרך ציורית, על דרך המשל'. אהבת את הפשטות והמילה הישירה וזאת לפחות אעשה למענך, ואם קשה יהיה לי, עמך הסליחה.

היו לנו רגעים של כעס ומריבות ורגעים יפים ממש כי הרי היינו כמו שתי חברות. זכרוני תמיד ברגע שהגעת, עמדנו מול המראה ושלחנו מבט – מי מאיתנו יותר שמנה באזור האגן.

הילה, בשעה שנולדת התלבטנו איזה שם ניתן לך. השם הלם אותך בכל עת ועת. הילה, עטרת הזהר, כשמך כן היית. הילה – ארץ ישראל היפה. רגעים של יופי נוגה ושלווה אך גם עם עיתות סערה. ארץ ישראל, אידיאלים של אהבת המולדת ותחושת ישותה דרך טיולים.

ילדה עם עקרונות, איתנה כסלע, נחושה בדעתך גם אם סובביך חלקו על דעותיך. טעם מיוחד של אוכל ובגד, שירה ומנגינה שמאיתנו כעת נאלמה. לא עוד קול זמיר מתנגן ואצבעות מתנענעות על קלידי הפסנתר, לא עוד פריטה עלי גיטרה כעת קולה נדמה.

זכרוני כיצד כתבת לי – 'תדעי שתמיד תישארי צעירה ויפה גם אחרי שתעזבי את אזור חיוג חיפה', ובהיותך בכיתה ט' כתבת בפתק למירב חברתך: 'אני חושבת שכשאהיה גדולה אז אני אתחתן עם אלוהים ותהיה לנו חתונה שמיימית'.

ניחנת בהומור, הומור מיוחד. יש האומרים פרחים הנקטפים לא עוד חיים בם אך פרחנו שלנו – ניחוחו בקרבנו לעולם. הילה, ההילה שבך תרחף מעלינו בעתות שמחה ודאבה".

ספד לה אחיה: "אחות לי בכורה את היית והינך. שש-עשרה שנים יחד ועכשיו – אינך. היית לי למודל, לעיתים למשענת ברגעים הקשים גם 'נגד ההורים'. מבקש שתסלחי לי על הדברים הרעים שהיו בינינו. מאחיך המתגעגע".

בני משפחתה ערכו חוברת ובה איגדו חלק משיריה לצד דברים שכתבו לזכרה. בין היתר, כתבו: "הילי, יקרה, חודשיים וחצי חלפו מאז התאונה והיום בדיוק מלאו לך תשע-עשרה שנה. בשבילנו תמיד תישארי בת-גיל אותה שנה, תשע-עשרה שנה. לעולם לא תזרוק השיבה בשיערך, לעולם לא יופיע שום קמט על מצחך, כי הרי לנצח הינך בת תשע-עשרה שנה. כך ניבטת ותביט דמותך מן התמונה".

ואלו שניים משיריה אשר תועדו בחוברת – "שיעור לשון" (24.2.1981): "בשיעור לשון היום / כשלומדים סימני פיסוק (עברית) / אני מתחיל לחלום על מיטה ועל כרית / ופתאום כשקוראת המורה / שאבוא ללוח / אז אני בתחילה מהסס / ולא כל כך בטוח // סוגריים, נקודה, פסיק / את הבלבול אי אפשר להפסיק / סוגריים, נקודה, פסיק / ואני לחלום לא מפסיק. // ואז היא אומרת / 'תן הסבר לסוגריים' / ואני מרוב בושה / עושה במכנסיים / ואחרי זה בא / מכתב להורים / ואני על המורה / לא יכול להערים // סוגריים, נקודה, פסיק / את הבלבול אי אפשר להפסיק / סוגריים, נקודה, פסיק / ואני לחלום לא מפסיק. // ושוב אותו פזמון נושן / על הערות או הזמנות ואיחורים / יש לכם ילד ביישן / אומרת המורה להורים…";

וגם – "ביום שבת אחד בהיר וצח / (למרות שלא היה קר כל כך) / יצאנו מכורבלים בסוודרים ודובון / ומטרתנו… לחרמון / מרחוק ליד האופק / לי דפק חזק הדופק / (כי ראינו שלג 'שיגעון') / ובכן, הגענו – החרמון. / כבר לקראת סוף הקיץ / איך שהזמן עובר / בחיי לא האמנתי / שהשנה תחלוף מהר. / רק עוד חודש, אפילו לא חודשיים / (וזה לא הרבה, זה מעט) / בחיי שאני חשבתי / שהשנה תעבור לאט / ואולי בעוד חודשיים / שוב נשב שתינו בשדה / ונאמר בנינו: 'איך השנה עברה'".

הילה מונצחת באנדרטה לזכר בני היישוב שנפלו במערכות ישראל בנצרת עילית ובאתר הנצחה לחללי הנח"ל וחיל החינוך שהוקם בפרדס חנה-כרכור. אנדרטה לזכרה הוקמה בלב היישוב ייט"ב, ובעיר מגוריה, סמוך לבית הספר התיכון אורט "שרת" בו למדה היא מונצחת ב"כיכר הבנות", הקרויה על שם ארבע בנות העיר שנפלו בעת שירותן.