בן רחל ושמואל, נולד ביום י"ז באלול תרפ"ו (27.8.1926) בחיפה. עליזותו ושובבותו, המרוסנת בשעת הצורך, השרו רוח טובה על סביבתו משחר ילדותו. כך הכירוהו ואהבוהו בבית ובכל שלבי חינוכו: בגן-הילדים, במכינה ובבית-הספר הריאלי עד סיומו. כזה היה בשתי שנות שירותו בנוטרות (חובתו היתה לשרת שנה אחת, אך כחבר ה"הגנה" מנעוריו נדרש בוודאי להמשיך שנה נוספת כדי להשלים את הכשרתו הצבאית בהיתר חוקי, מאחר שנמצא מוכשר לקלוט מתורה זו יותר מהניתן בשנה אחת). מששוחרר מהנוטרות בסוף קיץ 1947, עמדה לפניו הברירה להמשיך בלימודים גבוהים באמריקה או בירושלים. אך בראותו כי גורל הארץ עומד על סף הכרעה בינלאומית ובעקבותיה יבואו לבטח זעזועים – בחר בירושלים. הוא התחיל ללמוד במחלקה למדעי-הרוח באוניברסיטה העברית ולראות ברכה בלימודיו. כאשר נפלה ההכרעה בעצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות ובעקבותיה פרצה מלחמת-העצמאות, הפסיק דני את לימודיו והצטרף לפלוגה הלוחמת של הסטודנטים במסגרת גדוד "מוריה". את דעתו על הבחורים הממשיכים ללמוד למרות המצב הקשה הביע במכתב במלים קצרות וקולעות: "וכל מיני סטודנטים, שמצפונם אינו מכביד עליהם כנראה", או "אין חלקי עם הבחורים הלומדים כיום, ולשמחתי יש לציין, כי אך מעטים הם". הוא שירת בתפקיד מפקד חוליית מקלעים והשתתף בליווי שיירות לסביבת ירושלים, בקרבות הרטוב, בחיפוש אחר עקבות מחלקת הל"ה שנפלו בדרך ההרים אל כפר עציון (ביניהם חבריו), בפיצוץ בית שאהין בקטמון ובתים בשייח'-ג'ראח, בהגנת אזור הקסטל וצובה, ימין משה, נווה יעקב ועטרות, בכיבוש קטמון, בהצלת מקור חיים מניתוק, בפריצה למחנה הבריטי אל-עלמיין, בכיבוש מחנה אלנבי ובאחרונה בכיבוש שכונת דיר אבו-טור. שם נפצע ביריות ערבים נמלטים, ותוך כדי קבלת עזרה ראשונה נפגע שנית בחזהו ואחרי דקות מספר יצאה נשמתו, ביום ט' באייר תש"ח (18.5.1948). נקבר בשייח'-באדר א'.
ביום כ"ח באלול תש"י (10.9.1950) הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בהר- הרצל בירושלים.