בן מרטה ומרדכי-רוברט. נולד ביום א' באב תרפ"ח (18.7.1928) בקלן, גרמניה.
גדל בגרמניה ובשנת 1936, עם עליית הנאצים עלתה המשפחה לארץ ישראל, זאת חרף מאורעות הדמים הקשים על המתיישבים היהודים בארץ באותה שנה ובשנים שקדמו לה. המשפחה התיישבה בירושלים.
השם אשר ניתן לו בלידתו היה וולתר-יהודה, אלא שזמן קצר לאחר עלייתו ארצה, והוא כבן שבע, הצהיר כי ברצונו לשנות את שמו ל-בנימין.
הפליאה הראשונית של הוריו פינתה את מקומה להכרה בייחודו של בנם, אשר בגיל כה צעיר גילה נחישות וזהות ברורה עם הדרך בה בחר. עד מהרה העניקו לו חבריו שם חיבה – בוני, כינוי אשר המשיך ללוות אותו בכל מסגרות חייו.
תחושת השליחות, אשר החלה בפעולת החלפת שמו, המשיכה להנחותו גם בפעילותו החברתית בתנועת הנוער "הצופים", בה התמיד במקביל ללימודיו בבית הספר התיכון בית הכרם שבירושלים (לימים בית הספר ליד האוניברסיטה).
בתום לימודיו שירת כנוטר בשורות המשטרה הבריטית. באוגוסט 1947 הצטרף לפלמ"ח ובהמשך לצה"ל שזה עתה הוקם. לחם במלחמת העצמאות במסגרת חטיבת "הראל", תחילה היה לוחם חיל רגלים ולאחר מכן לוחם בחטיבה 5 של חיל הרגלים. בוני השתתף בפעילויות רבות במהלך שירותו, בסדיר ובמילואים, הכול מתוך תחושת השליחות שליוותה אותו בכל דרכיו.
לאחר שירותו הסדיר פנה ללמוד בטכניון בחיפה והוסמך כטכנאי מכונות. עם הכשרה זו החל לעבוד במפעל "דשנים וחומרים כימיים בע"מ" בחיפה. העבודה פרנסה אותו, מילאה את יומו ואתגרה אותו מאוד.
בוני היה איש משפחה למופת. אמנם לא זכה לבנות קן משלו, אך הספיק ליהנות מאוד מאחיינו ולהרעיף עליו את אהבתו. אהבתו העיקרית, לה הקדיש שעות פנאי רבות, הייתה הטיולים ברחבי המדינה. מדי כמה שבועות היה מצטייד במפות ובמצלמה, ויחד עם חברים שחלקו עמו אהבה גדולה לארץ ישראל היה תר את הארץ לאורכה ולרוחבה, מתחבר אל שורשיו העתיקים.
באוגוסט 1955 נקרא בוני, יחד עם חבריו, לשירות מילואים לצורך אימון חטיבתי. עקב המצב הביטחוני המתוח עם המצרים באותה עת והתכוננות צה"ל לפעולה צבאית ברצועת עזה הופסק האימון, השחרור משירות מילואים עוכב ויחידות החטיבה נשלחו לגזרת רצועת עזה. מספר חוליות סיור, ובהם גם יחידתו של בוני, נשלחו לבצע פעולות איסוף מודיעין בשטח הרצועה במשך מספר לילות.
בלילה שבין ה-4 ל-5 בספטמבר 1955 יצאה חוליה של קצין וארבעה לוחמים, ובהם בוני, למשימת איסוף מידע על אפשרות מיקום חסימות בעת מבצע ברצועת עזה, באזור שממערב לקיבוץ ניר יצחק.
לאחר חצות זוהה הכוח על ידי החיילים המצרים, נפתחה עליו אש ורב-טוראי שלמה פרנקל נהרג. בעת הנסיגה חלפו הלוחמים בקרבת מוצב נוסף שעליו לא ידעו, ממנו נפתחה לעברם פעם נוספת אש ובוני נהרג במקום. לוחם נוסף מהחוליה נפל בשבי, ושוחרר רק לאחר מבצע סיני.
פעולת החוליה של בוני לא צלחה, אך איסוף המידע על ידי החוליות השונות לימד על תנאי השטח, דרכי הגישה, אזורי התארגנות וחסימות, כמו גם על היערכות הצבא המצרי. מידע זה שימש שנה מאוחר יותר את כוחות צה"ל בעת מבצע סיני.
סמל בנימין (בוני) היימן נפל בקרב באזור עוטף עזה, ממערב לניר יצחק, ביום שני י"ח באלול תשט"ו (5.9.1955). בן עשרים ושבע בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הניח אחריו אם, אח ואחות.
קיבוץ ניר יצחק, ממנו יצאו החמישה לפעולה, קרוי על שמו של האלוף יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח. ניתן למצוא את הסמליות אשר ליוותה את פעולותיו ומהלך חייו, אשר היו מחוברים לאושיות ההגנה על המדינה שבדרך והמדינה שלאחר כינונה.
בטקס צבאי מרגש שנערך ליד קברו של בוני ב-5.9.2005, בדיוק חמישים שנה לאחר נפילתו, בהשתתפות בני משפחתו ונציגי החטיבה, הוא הועלה לדרגת סמל ראשון. בטקס זה נכחו בין היתר בניהם ובנותיהם של אחייניו ואחייניותיו של בוני, אלו המשרתים בצה"ל בסדיר ובמילואים, ואלו העתידים לשרת. בכך, נסגר מעגל.
בוני מונצח במספר אופנים:
אחד מאחייניו נקרא על שמו. בן-אחיין שלו הכין עבודת שורשים עליו, ובה תוארה אישיותו רבת החן בשילוב צילומים המעידים על היותו איש משפחה למופת.
דירתו הצנועה של בוני בחיפה נתרמה על ידי בני משפחתו לטכניון, למטרת שיכון סטודנטים הזקוקים לסיוע. בצפת תרמה המשפחה מבנה לאכסניית נוער ובית הארחה שנקרא על שמו – "בית בנימין". מיקומה של האכסניה על רקע הנוף הגלילי הקסום מזוהה היטב עם דמותו של בוני, אשר היה מחובר מאוד למורשתה של המדינה.
בוני הוא החלל הראשון ממפעל "דשנים וחומרים כימיים בע"מ" שבחיפה, ומונצח באנדרטה בחזית המפעל עם חללים נוספים שעבדו שם. כן הוא מונצח באתר השריון בלטרון ובירושלים עירו – בבית יד לבנים, בבית הספר ליד האוניברסיטה ובשבט "מודיעין" של הצופים.