אריאל נולד בחיפה, בחודש האביב – י"ג אייר תשמ"ז, 12/05/1987.
ילד שכולו אור, שמחת-חיים ושובבות, בן זקונים, אח לישי, מיכל ויאיר.
ילדותו עברה עליו בשכונת כרמליה, למד בבי"ס הרצל ובהמשך בבי"ס חוגים בחטיבה ובתיכון. ספורטאי מצטיין, שחקן בנבחרת הילדים של מכבי חיפה, חובב טניס ורוכב אופניים. אך מעבר ללימודים, לספורט ולתחביבים – הנושא המרכזי בכל ילדותו והתבגרותו של אריאל היה החברים. תמיד מוקף בחברים, תמיד לומד עם חברים, מבלה בחברתם, מכין אתם ארוחות, מנהיג כריזמטי, משפיע ונותן את הטון, יוזם פעילויות חברתיות, פעיל בשבט הצופים "תדהר", מלכד את כולם סביב אישיותו הדומיננטית.
מחנכת כיתתו (י"ב) רשמה: "בעיני תמיד היית המאחד בין כולם, בעל חוש הומור מאד מיוחד, עם המון טוב-לב ונשמה רחבה ויתרה". וחבר כתב אחרי מותו: "כל כך אהבנו אותך שנחנקת מרוב אהבה. אהבה של אחים, של לוחמים שנמצאים כתף אל כתף בשדה הקרב, נלחמים על חייהם ועל חיי חבריהם. אהבה של ילדים, תמימה אך חזקה. אין כמוך בעולם, בחור כארז, מלך הארץ, גבר-גבר, איש בנאדם, חבר למופת. תמיד נלחם על א"י, על המשפחה, חברים, הבית והחיים".
אריאל היה תלמיד מצטיין ובסיום בחינות הבגרות (5 יח"ל במתמטיקה, בפיסיקה ובמחשבים) קיבל מכתב ממנכ"ל משרד החינוך המשבח את הישגיו יוצאי הדופן. "האם ידע המנכ"ל שאינך רק איש של מתמטיקה ומחשבים אלא אדם של תרבות ורוח: נער יודע ספר. קראת בכל רגע פנוי, נסעת להצגות בית לסין והקאמרי, הקשבת למוסיקה קלאסית, היית מנוי לתזמורת הפילהרמונית, אהבת אומנות וכתבת עבודה באנגלית על לאונרדו דה-וינצ'י, אותו הערצת. בחדרך תלויות שתי תמונות שלו: בריאת האדם והאדם הוויטרובי: הבריאה והיצירה".
בצד כל אלה אהבת המדעים, האומנויות והספרות זרחה ופרחה אישיות מדהימה: אדם מוסרי, בעל ערכים, אדם הומניסט.
אמא: "התגייסת לקורס חובלים ולאחר זמן קצר עזבת ביוזמתך כיוון שרצית להיות לוחם ביבשה והתנדבת לשרת בשריון – מסלול קשה ותובעני. קורס מט"קים, קורס קצינים, השלמה חיילית. שאפת להיות קצין בשריון, לקבל מחלקת טנקים, להוביל, לחנך אנשים לערכים, לצאת לקרב.
בקורס קציני שריון המדריך שלך, אייל, מספר כי בפעילות מבצעית ברפיח כאשר אתה התותחן בטנק היית אמור לירות פגזים לעבר בית, ידעת שיש אזרחים חפים מפשע במקום, בנוסף למחבלים, והחטאת… לאחר מספר החטאות הבין המפקד שאין מדובר בטעות מקרית ואמר: "בנימי, זה לא ילך ככה". ידעת כיצד לשמור על טוהר הנשק ועל מוסריות הלוחם, בלי מילים – רק במעשים.
המ"מ שלך, עידו אברך, שבחר בך להיות בטנק המפקד, מספר כי בפעילות בעזה, בפאתי סג'עייה, התקבלה פקודה מהמח"ט לירות לעבר חמושים. המ"מ זיהה מחבל חמוש באמצעות הכוונות הגדולות בטנק, אולם אתה כתותחן היית מצוייד בכוונות קטנות ומדוייקות ואמרת: "אני לא יורה. יש ילדים קטנים ליד המחבל".
אכן המחבלים היו מביאים ילדים קטנים בכוונה כדי שישמשו כמגן אנושי. המח"ט עלה לקשר: "מדוע לא יורים?" והמ"מ אימץ את עמדת אריאל וענה באומץ: "לא יורים, כי יש בשטח ילדים קטנים". גם בנסיבות קשות, בלב אוכלוסיה עויינת בעזה, למרות פקודת המח"ט, ידעת לשמור על טוהר הנשק, על אנושיות וידעת להפעיל שיקול דעת ערכי ומדוייק.
בתום קורס קצינים יצאת להשלמה חיילית בשיזפון. בקק"ש הצטיינת ונהנית מכל רגע. ציפית לרגע בו תקבל מחלקת טנקים. בסיום שבוע המלחמה הקשה, שבוע בו ניסו לדמות תנאי מלחמה ומנעו מכם מזון ושינה באופן קיצוני – קרס לבך. סיפור מחלתך לווה בנס גדול – היית מורדם ומונשם 38 ימים והתעוררת ללא פגיעה מוחית – צלול ובהיר עם לב שבור".
אריאל קיבל דרגות קצונה בטקס מיוחד בלשכת הקשנ"ר בלטרון (דצמ' 07). בטקס אמרה אמו לקצין שריון ראשי: "עם חיילים כאלה, כמוך אריאל, המוכנים לתרום ולהשקיע, לחתום קבע, לחנך דור לערכים ולמסור נפשם למען המולדת – עתידנו מובטח!".
התגייסת למלאכת שיקום ארוכה ועיקשת והאמנת בלב שלם כי תצא מזה, אולם הקוצב שהושתל בן ונועד להגנה על חייך, גרם לזיהום קשה ולמותך.
חייך נגדעו כבאבחת חרב.
קבלנו אותך מאלוהים בהשאלה – השאלה לזמן קצר. הספקנו לחגוג לך יום הולדת 21 במסיבת הפתעה נפלאה. מי ידע שתהא זו גם מסיבת הפרידה ממך?
אריאל נפטר ב-י' סיוון תשס"ח, 13.06.2008.
בעקבות מותו של אריאל ופניית נציב קבילות החיילים במשרד הבטחון נפתחה בצה"ל חקירת מצ"ח נרחבת וחקירה פיקודית של חיל השריון. בעקבותיה שונו נהלי אימון בשבוע המלחמה בקק"ש להבטחת כמויות מזון ושעות שינה סבירות.
כל הכתוב נלקח מעמוד שהוקם לזכרו באתר השריון. לחצו כאן למעבר.