אלי, (יששכר-אליעזר), בן צפורה וזאב, נולד ביום כ"ט באלול תשי"ב (19.9.1952) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "נתיבות" בבאר-שבע ובבית-ספר יסודי בקטמנדו שבנפאל, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-הספר הריאלי העברי בחיפה, במגמה הריאלית. אלי היה ילד טוב ואהוב על מוריו ועל חבריו בבית-הספר. עם הכל חי בשלום, ואם הגיע לידי ויכוח והתנגשות, עשה כן כדי להגן על הזולת. אלי היה פעיל במועצת התלמידים של בית-הספר וכן היה פעיל בגדנ"ע, שם הגיע לדרגת רס"פ. הוא היה חניך בתנועת "הצופים" בחיפה, בשבט "משוטטי בכרמל", וברבות הימים אף הדריך בתנועה והיה מרכז-שכבה. הוא אהב את העבודה בתנועה והשקיע בה הרבה מרץ ומחשבה. כדי להעמיק ולהבין את נפש החניכים, קרא ספרים בתחום הפדגוגיה והפסיכולוגיה, והוא אז רק נער בן שש-עשרה. הוא ארגן פעולות, תכנן טיולים וביצע מפעלים שונים בהתלהבות ובהקפדה על פרטי פרטים. בעל נפש עשירה היה והתעניין בתחומים רבים; אהב מוסיקה בכלל וחזנות בפרט, וכן אהב את החיים וידע ליהנות מהם. הוא ניסה להפיק מהחיים את מיטבם, אך גם נתן מעצמו ככל שיכול. מטבעו היה בעל מזג טוב, אוהב אדם ושש לעזור לזולת. הוא היה חבר טוב ונאמן ומוכן היה לעשות הכול למען ידיד. מנעוריו ניחן ביכולת ליצור קשר עם בני אדם, מכל גיל ומכל רקע. הייתה בו פתיחות רבה וסקרנות לגבי אנשים והיה ניגש אליהם בדרך בלתי-אמצעית. הוא קיים יחסים טובים עם כל אדם, אך את חבריו ברר בקפדנות והיה אהוד מאוד עליהם. תמיד ידע לכבד את הזולת והידר פני זקן, אף-על-פי שהיה "צבר" במלוא מובן המלה. בכל מקום היה במרכז החברה ובלט בכושר מנהיגותו ובנכונותו לעשות. הוא היה רגיש מאוד, בעל נפש פיוטית ומעמיק לחשוב. אלי היה מעורה בחיי הארץ וקשור למורשת היהדות. מלא מרץ היה ובעל תעוזה, לא היסס להתמודד עם בעיות וקשיים והיה גובר עליהם בכוח אישיותו ורצונו החזק. תמיד כיבד את הוריו, היה בן נאמן לאמו, חבר טוב מאין כמוהו לאביו ואח טוב ומדריך לאחותו.
אלי גויס לצה"ל בתחילת אוקטובר 1970 והוצב לחיל האוויר. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס צניחה, נכנס לקורס טיס, אך מרצונו לא סיימו. הוא עבר לחיל השריון ולאחר שהשתלם בקורס למקצועות טנק "פאטון" וסיים בציון גבוה, הוצב כתותחן טנק בגדוד שריון. כעבור זמן נשלח להשתלם בקורס מפקדי טנקים ומאחר שעשה חיל בתפקידו שלחוהו מפקדיו לקורס קצינים ולקורס קציני שריון. את כל הקורסים סיים בציונים גבוהים והוצב כמפקד מחלקת טנקים בגדוד. בתפקידו זה העריכו מפקדו כקצין ממושמע ויעיל, הממלא תפקידו בצורה טובה. אף-על-פי שלא אהב במיוחד את חיי הצבא, גמר אומר לעשות בתפקידו כמיטב יכולתו, שכן שנא עשיית דברים לחצאין. כשביקשו להציבו להדרכה אחרי שסיים את קורס הקצינים, תבע במפגיע שיתנו לו מחלקה קרבית בסיני. ביחידתו התייחס אל פקודיו בהבנה ובידידות ותמיד העדיף את ההסבר והשכנוע על פני פקודות ומשמעת עיוורת. מעולם לא נרתע מוויכוח עם מפקדיו על דברים שנראו בעיניו חשובים. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, עשה אלי עם גדודו בסיני כמפקד מחלקת טנקים והשתתף בקרבות הבלימה. לדברי מפקדו, הצטיין באומץ לבו ובמסירותו ועד רגעיו האחרונים דבק במשימתו. בערבו של יום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נהרג אלי מפגיעת רסיס בגבו, בהפגזה ארטילרית בגזרה הדרומית של תעלת סואץ, ליד מוצב "המזח". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סגן.