שמואל (מולי), בן נחה ואברהם, אח לעפרה ואבנר, נולד ביום כ"ב בתמוז תש"ח (29.7.1948) בירושלים בימי "ההפוגה" השניה. הוא נקרא על שם דודו שמואל רבינוביץ (סמוך הגדול) איש הפלמ"ח. את לימודיו היסודיים עשה בבית-הספר "סאלד", המשיך בבית-חינוך תיכון ובגיל חמש-עשרה עבר לבית-הספר התיכון-חקלאי "כפר גלים". היה פעיל בתנועת-הצופים בשבט "מודיעין" תחילה כחניך ולאחר-מכן כמדריך. גם כשהיה רחוק מירושלים המשיך לשמור על קשר עם הקן. מאז ומעולם היו לו שתי אהבות גדולות: ירושלים ובעלי-חיים. מן הכפר כתב: "אין דבר שיכול להיות תחליף לבית, לחברים, לצופים… והעיקר לירושלים" ולא שכח להוסיף ד"ש לכלבתו "כושית". לא פעם דאג למצוא "בית-חם" לכלב מסכן. בשכונה כנוהו "הילד עם הכלב". מלבד אלה אהב טיולים וקריאה. בנה דגמי מטוסים ואניות ולו ולאחיו היה אוסף בולים גדול. ספרה אמו: "כילד לא הצטיין בלמודיו אך הצטיין בטביעת-עין, בתושיה, בחוש הומור ובעמידה על דעתו. מילד שובב ומקורזל הפך לגבר יפה-תואר. הנוער במשפחה העריצו ועם הילדים השתעשע כילד."
שמואל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 ובתחילה הוצב, לפי בקשתו, לחיל האויר. כאשר נפסל לטיסה, לאחר כחצי שנה של שירות בחיל, גרם לו הדבר משבר קשה מאד. תמיד חשש שמא לא יהיה קרבי דיו. הוא התנדב לחיל הצנחנים, וכשבוע לפני שפרצה מלחמת ששת-הימים סיים קורס-צניחה מזורז. במלחמה לחם במבואות עזה ובמתחמים שבעומק המדבר. סיפר אחיו: "מולי שב מן המלחמה גבר. במשך ששת-הימים האלו התבגר לפתע". בתקופה שלאחר המלחמה השתתף במרדפים רבים בבקעת-הירדן וכן השתתף במבצע כראמה. מלבד קורס הצניחה, עבר קורס מ"כ רובאים, קורס מ"כים חי"ר וקורס קציני חי"ר. כתבה שהופיעה בעתון במחנה מן ה18- באפריל 1968 בכותרת: "אנו, אנו – הצנחנים", מספרת את ספור התגבשותה ומלחמותיה של הפלוגה בה שרת מולי, ומסתיימת במשפט: "פלוגת צנחנים שאין טובה ממנה". בסוף תקופת שירותו הדריך בבית-הספר לקצינים. בחוות דעת מפקדיו נאמר: "קצין בעל אופי טוב, ישר מאד, לויאלי, בעל יכולת, יוזמה, וכושר מנהיגות".
במחצית נובמבר 1969, לאחר שסיים את שרות החובה, שימש חצי שנה כאיש בטחון בחברת "אל-על". הוא ניצל כל הזדמנות לטיולים ולהכרת ארצות ואנשים. בעבודתו זו הכיר גם את יהדות הגולה ואת העלייה ממזרח אירופה ובכך הרחיב את ידיעותיו ובעיקר את תודעתו היהודית. כעבור זמן הוצב למילואים בחטיבת-ירושלים. את שירות המילואים הראשון עשה על גדות התעלה, בעיצומה של מלחמת ההתשה. בספטמבר 1970 נשא לאישה את חברתו ציפי, שהכירה בעודו בקורס קצינים. הם שכרו דירה ברובע-היהודי שבעיר העתיקה ותוך כדי לימודים ועבודה התחילו לשפץ במו-ידיהם דירה חרבה שרכשו שם. מולי לא זכה לחנוך את ביתו.
הוא החל לימודיו בפקולטה לכלכלה באוניברסיטה העברית ולפרנסתו עבד בהדרכת גדנ"ע בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה, ובבנין עם אביו. בערבים עבד כמדריך בבית-הנוער העברי. לחניכיו אלה, משכונות הקטמונים שהתקרבו לגיל גיוס התמסר במיוחד. הוא ראה בכך אתגר ויעוד ורצה בכל נפשו לקדם אותם. ביתם של מולי וציפי היה פתוח לפניהם בכל עת והנערים היו באים לשפוך לב ולשטוח בעיותיהם, והם גמלו לו במסירות וחיבה. מאז המלחמה הם מקיימים, מדי שנה, ביוזמתם, תחרות כדור-רגל בין בתי-הנוער עם גביע נודד. הם שרתו בצה"ל וחלקם עובדים כמדריכים.
מולי נהנה מאד מלימודיו באוניברסיטה. פרט לכלכלה לקח קורס מהחוג לפילוסופיה וכן קורס בלימודי אפריקה, שהכירה מקרוב בעת שירותו ב"אל-על". ספרה משפחתו: מולי היה אדם בעל רגישות לזולת, ליופי ולחי, ואהבה עזה למשפחה, לארץ ולאומה. בעל יושר ומצפון ואחריות אישית, הוא חתר תמיד לכנות ולשלימות עצמית".
כתב מפקדו בצנחנים: "מולי היה מעין חוליה מקשרת במחלקה בין שכבת נוער הקיבוצים ובוגרי תיכון עירוניים – ובין שכבת בני עיירות הפתוח ועדות המזרח. תפיסתו, הבנתו והשקפת עולמו היו מתקדמים מאד אבל הוא אהב להרגיש עצמו כחייל קטן." ובמקום אחר: "למדתי לחיות עם הבקורת שלו כשאר החיילים – ולכבדה". בספטמבר 1973 נקרא לשרות מילואים כמפקד מעוז לחצנית שבגזרה הצפונית של התעלה. הייתה זו תקופת הבחינות ולכן לקח עמו הרבה ספרים ומחברות. ערב צאתו נבחן, וביום שלישי שלפני יום הכיפורים הגיע לבחינה נוספת. למחרת חזר למעוז. בערב יום הכפורים לאחר הסעודה המפסקת התקשר הביתה. "איחל שנה טובה" התבדח, טען שקשה ללמוד במוצב והבטיח להתקשר למחרת בערב. ביום כיפור כבר הכין את המעוז לאפשרות של התקפה. מעוז "לחצנית" שלט על צומת דרכי-הביצות בגזרה הצפונית של תעלת סואץ. מולו, בעברה המערבי של התעלה ניצבו כוחות קומנדו של מצרים. בצהרי יום הכפורים, צלח כוח מצרי שמנה אלפי-חיילים, את התעלה ובחיפוי הפגזה וירי נ"ט הסתער על המעוז שמנה תשעה-עשר לוחמים בלבד. בעיצומו של הקרב ניסה כוח שריון של צה"ל להגיע אליהם אך כל הנסיונות הושמו לאל. כבר בשלבים הראשונים של הקרב נפלו רבים מן הלוחמים וביניהם מפקד המעוז – מולי. לפנות ערב אבד הקשר עם המעוז. הלוחמים שלא היו חשופים בתחילת הלחימה החזיקו מעמד עד צהרי יום א'. ואז נפל המעוז והמעטים שנותרו בו חיים נלקחו בשבי.
מולי הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בהר-הרצל, עשרה חודשים לאחר נפילתו. השאיר אחריו אישה, הורים אח ואחות ומשפחותיהם, קרובים וידידים רבים.
במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "מולי לחם בגבורה רבה, הוא היה אדם ולוחם למופת". משה דיין שר הבטחון דאז הספידו ליד הקבר ובמכתב תנחומים אמר: "מולי היה חייל מצוין, קצין מוכשר וחבר נאמן. הוא היה אהוד על מפקדיו ועל פקודיו". לאחר נפילתו הועלה לדרגת סרן.
המשפחה הקימה לזכרו מועדון ב"בית-הנוער העברי", אשר מולי שימש בו כמדריך.