שי, בן יהודית וצבי, נולד בישראל בי"ז באייר, ערב ל"ג בעומר תשל"ב (01.05.1972). בן בכור להוריו, אח בכור לאיריס, רז ומור. גדל בשכונת נווה אפרים (מונוסון), בדרום יהוד.
שי היה תלמיד מצטיין בבית הספר העממי בנווה מונוסון, שם הוקפץ כיתה, מצטיין ואהוב מאוד על מורותיו ועל המנהלת. המשיך לתיכון "אורט – יד סינגלובסקי", ביד אליהו שבתל אביב, שם למד במגמת מחשבים. הוא הצליח לשלב פעילויות נוספות ללימודים: היה ספורטאי מצטיין בתחום השחייה, הג'ודו וההישרדות. בשבט מכבים של הצופים בנווה מונוסון הוא שירת כחניך, כמדריך, כראש גדוד וכרכז הדרכה.
בשירותו הצבאי סיים שי כחניך למופת את קורס המחשבים המרכזי בצה"ל – ממר"מ. בהמשך עבר בהצטיינות קורס קצינים והשלמת קציני מיחשוב, ושירת בתחום זה עד שחרורו מהצבא בדרגת סרן, לאחר מספר שנים בצבא הקבע.
שי ורעייתו ליאת, אותה פגש לראשונה ביחידת חיל האוויר הייחודית ולה נישא באמצע שנת 1995, החליטו להרחיב השכלתם מעבר לים, בניו יורק שבארצות הברית. שם, במקביל לעבודתו, סיים שי בהצטיינות לימודי תואר ראשון במחשבים, ומספר חודשים לפני מותו סיים בהצטיינות תואר שני במינהל עסקים. חבריו ללימודים הכתירו אותו כמספר אחד בלימודים, וכמורה הדרך שלהם.
במקביל ללימודיו, הצטרף שי לחברת הברוקרים המובילה "קנטור פיצג'רלד" – CANTOR FITZGERALD, אשר בה מונה לאחר שנה למנהל (קידום שלא היה תקדים לו בחברה). היה נערץ על עובדיו, שרובם היו בוגרים ממנו בגיל.
ביחד עם ליאת, אשר הספיקה לסיים תואר ראשון בביולוגיה, השלימו בני הזוג ביום 2 באוגוסט 2001 את הפרויקט המיוחד – הבת ספיר, אשר שי, בטלפון היומי לישראל, היה כה גאה בה. ליאת תמיד הדגישה כי השיגה לספיר את האבא הכי מדהים, אך ספיר זכתה ליהנות ממנו שישה שבועות בלבד.
סיפור חייו המדהים ועטור ההצלחות של שי, שצבר שיאים רבים ב- 29 שנותיו, נקטע על ידי בני עוולה בטרם עת, ביום שלישי כ"ג באלול תשס"א (11.09.2001). באותו יום, סמוך לשעה תשע בבוקר שעון ניו יורק ובשעתיים הבאות, תקפו טרוריסטים מארגון אל-קאעידה מטרות בארצות הברית, ע"י שחטפו ארבעה מטוסי נוסעים מיד לאחר המראתם. שני מטוסים פגעו בשני מגדלי התאומים בניו יורק (מרכז הסחר העולמי) וגרמו לקריסתם, מטוס נוסף התרסק במתחם הפנטגון ומטוס רביעי התרסק בשדה פתוח בפנסילבניה. בהתקפות אלו נהרגו קרוב לשלושת-אלפים בני אדם.
בשעה 08:46 באותו בוקר פגע המטוס הראשון בקומה 92 במגדל הצפוני מבין שני מגדלי התאומים שהיו ממוקמים בדרום מנהטן, ניו יורק. המגדל נפגע קשות, וקרס לאחר כשעה. כל עובדי "קנטור פיצג'רלד" שנכחו במגדל נהרגו במקום, בהם שי, שמשרדו היה בקומה 103.
בן 29 במותו. שי הותיר אישה ובת, הורים, אח ושתי אחיות. בחודש אוקטובר 2001 נמצאה גופתו, והוא הובא למנוחת עולמים בישראל, בבית העלמין ירקון בתל אביב, בל' בתשרי תשס"ב (17.10.2001).
ספדה לשי רעייתו, ליאת: "שוני שלי, שנינו יודעים שאת מה שהיה בינינו פשוט לא ניתן לתאר במילים. אבל בגלל שאני לא מסוגלת לדבר מהלב ללא דמעות ניסיתי להעלות קצת ממה שהיית לי על נייר, כי להקריא זה הרבה יותר פשוט. שוני, רציתי להגיד פשוט שאהבתי אותך, אני אוהבת אותך ואוהב אותך לעולם. ולהגיד לך תודה על כל האהבה, התמיכה, האושר שהענקת לי.
בשבע שנים וחצי הארת את עולמי באור בהיר כל כך, שהרגשתי כל הזמן כאילו אני מרחפת בין עננים. בכל מקום שאליו הלכנו, בכל חופשה אליה יצאנו שאלו אותנו אנשים האם אנחנו בירח דבש. ואני חושבת שזה מתאר הכי טוב את הקשר בינינו. שבע שנים וחצי של דפיקות לב וטעם של נשיקה ראשונה.
בשבע שנים וחצי שיקרת לי רק פעם אחת, כשאמרת 'אם מאמינים ורוצים הכול אפשרי', ואני נשבעת שהאמנתי שאתה יכול לצאת מהתופת הזו ולחזור הביתה. אבל אתה לא חזרת. ומאז אני מרגישה שאין לי בית. יש לי ארבעה קירות וגג, אבל שום מקום איננו בית בלעדיך.
היית האדם הטוב ביותר שהכרתי מעולם. תמיד הרגשתי שכל אדם שהתמזל מזלו לפגוש אותך הפך אדם טוב יותר והתחיל להאמין קצת יותר בעצמו. אנשים אומרים שהאסון הזה הפך את העיר הצינית ביותר בעולם לקצת יותר אנושית ואולי זו הסיבה שהיית מוכרח ללכת. הכוח היה זקוק לאנרגיה שלך בכדי לשנות את העיר. בטקס הזיכרון לקנטור אמרה אלמנה אחת משפט שנחקק במוחי לנצח. היא אמרה: פיגוע הטרור הזה לא יצר את הגיבורים שלנו, הוא רק לקח אותם מאיתנו. ואני מסכימה עם כל מילה. תמיד היית הגיבור שלנו, הפלאדין.
תודה לך שהשארת לי את ספיר. אני מבטיחה לגדל אותה בדיוק כמו שתכננו ולשמור עליה תמיד. אני מבטיחה שתמיד היא תזכור איזה אבא מדהים היה לה ושלעולם לא יחסר לה דבר.
אהוב שלי, רק רציתי לבקש שתמשיך להאיר את דרכנו. ואנו בתמורה מבטיחים להיות חזקים, אמיצים ואולי יום אחד גם מאושרים. שוני שלי, אני אוהבת אותך לנצח. לעולם לא נשכח."
מתוך דברים שכתב צביקה, חבר של שי: "… איך ניתן להעביר במילים את החיוך השובה של שי, את הכנות והביטחון שמשקיפים מעיניו, את שמחת החיים, את טוב הלב שלו שלא ידע גבולות. במשך השנים, וגם עכשיו במבט לאחור, שי הותיר בי רושם עצום, ונחשב בעיני כאחד האנשים המדהימים והטובים ביותר שפגשתי בימי חיי הקצרים. צר לי שלא זכיתי להכיר אותו יותר מקרוב, יותר זמן. יחד עם זאת, אני חש כבוד גדול שכן זכיתי להכיר אותו, ולו לפרק זמן קצר, שנים ספורות. תודה לך שי.
אנשים אומרים, אולי כדי למצוא משמעות, אולי כדי לנסות להבין, שאלוהים לוקח אליו את הטובים. דבר זה נשמע לי לא הגיוני, לא הוגן. הרי לטובים יש כל כך הרבה עבודה כאן להשלים. ושי היה אדם כזה, שעשה את העולם למקום טוב יותר. אני מעדיף לא להתייחס לתוכנית האלוהית, או למציאות ולממדים אחרים של חלומות, נשמות וישויות מכל מיני סוגים. אני מעדיף להתרכז בחיים כאן ועכשיו, ובבני אדם. ומבחינתי, בחיים האלה, בעולם הזה, שי היה והינו מלאך אנושי. האהבה שלו, הרעיונות שלו, הטוב שלו, ימשיכו להדהד בעולם ולחיות בליבנו."
ספדה האם יהודית לבנה, שי: "תודה לך בני. אני שואלת את עצמי, במה זכיתי שנתברכנו בבן שכזה. זכות מיוחדת הייתה לי להיות לך לאם, ואני חשה צורך עז להודות לך, לא על דבר מה מסוים אלא על הכול… על שהיית בני. אותך נשאתי מתחת ליבי 9 ירחים והבאתי אותך אל אור העולם. יום לידתך היה היום המאושר בחיינו. הרגשתי מבורכת. חשנו שאלוהים העניק לנו אור גדול. נולדת עם חיוך שהלך והתעצם עם השנים. שמרנו אותך שעה שעה, וכל רגע חולף, וחלפו הימים וחלפו השנים וגדלת כה גדול ויפה, ונשמתך הייתה כה גדולה ויפה, והיא נלקחה בת 29 שנים.
הראינו לך טוב לב, ואתה היית טוב. לימדנו אותך התחשבות, ואתה היית מתחשב. עודדנו את הרגישות שלך, ואתה היית רגיש. הקרנו עליך שלווה, והשלווה קרנה ממך. התייחסנו אליך בצורה מיוחדת ככל שיכולנו, ואתה היית אדם מיוחד: צירוף נדיר של יופי פנימי וחיצוני, כישרון מדהים עם צניעות וענווה, מנהיג מלידה עם לב של זהב, חוש הומור מיוחד ומלא חוכמת חיים. תמיד היית מלא תקווה, ומעולם לא הרמת ידיים. היית מיוחד והגיע לך הטוב ביותר, ולא הגיע לך לסיים את חייך בנפול מגדלי התאומים.
היית מקור לגאווה בלתי פוסקת במשך 29 שנים, יום יום ושעה שעה. היית מקור השראה לאחיך ואחיותיך והמרצת אותם להעפיל לפסגות הגבוהות של יכולתם. היית בעל ואב מושלם.
תודה לך בני, שעשית את חיינו הרבה יותר יפים. אתה גרמת לאנשים להיות נינוחים יותר, בסביבתך אנשים התנהגו יפה יותר, לידך אנשים היו טובים יותר. בדרך כלשהי עזרת להפוך את העולם למקום טוב יותר. אתה שהארת את סביבותיך בנגוהות, אתה שהוספת עושר והדר כה מרובים לחיים, אתה שידעת תמיד לגעת בנקודה הנכונה, אתה שידעת תמיד לומר את המילה הנכונה בזמן הנכון, אתה שברצון ועדנה תמיד נתת את כל כולך, אתה שעיניך הקרינו את כל העליצות והטוב שבליבך, אתה שהיית 194 ס"מ של 'אור' זך וטהור, תודתנו נתונה לך על כי העשרת כל-כך את חיינו.
הרבה דברים שרציתי לומר לך, שי, לא אמרתי. אפשר לומר משום שזה היה ידוע, אפשר לומר משום שזה היה ברור, לא תמיד מצאתי את המילים בשביל לומר מה שרציתי, ולא שיערתי שכבר לא אוכל לומר לך תודה. אבל אתה, אתה ידעת כל כך להעריך, אתה טרחת להודות לנו ההורים, ואפילו בכתובים, על מה שעשינו עבורך ועל מה ש'עשינו אותך' (כפי שכתבת).
אתה שריגשת אותנו בזו התודה, רצינו לומר לך תודה על התודה. תקוותנו כי ידעת תמיד מה יקר היית עבורנו, עד כמה מאושרים אנו שהיית בננו. לך בננו, שהיית יחיד במינך, תודתנו מוגשת מתוך אהבה עצומה."