רפאל (רפי), בן גינה ודוד, נולד ביום י"ז בחשון תש"ד (15.11.1943) ברחובות. כשהיה רפי בן ארבע וחצי שנים נתייתם מאביו שנפל במלחמת השחרור. אחיו דוד שנולד מספר חודשים אח"כ נקרא על שם האב.
רפי גדל והתחנך ברחובות. מגיל 12 היה חבר בתנועת "הצופים" בה היה פעיל כחניך וכמדריך, בתקופה זו רכש לעצמו ידידים רבים. רפי אהב את הזולת והייתה לו סבלנות וכשרון נדיר ליצור קשר עם אנשים, והיה זה אך טבעי שחברים מצאו תמיד אוזן קשבת, לב חם, ובית פתוח אצל רפי.כזה היה, פתוח, ישר ונאמן ומעל הכל מסור למשפחתו בכל מאודו.
בפברואר 1962 גויס לצה"ל. לאחר סיום קורס מ"כים הוצב בחיל מודיעין ובמסגרת זו השלים קורס מש"קי מודיעין. לאחר סיום קורס קצינים המשיך לשרת בתפקידים שונים עד לשחרורו בקיץ 1966.
את עבודתו הראשונה כאזרח החל דוקא בתקופת המיתון הקשה, בסניף "דבר" ברחובות. כאחראי על מחלקת המודעות, הפצת העיתון והספרים שבהוצאת "דבר", עשה רפי עבודה יפה, רכש לעצמו ידע וניסיון רב ביחסי אנוש, ניהול וארגון.
ביוני 1967 בפרוץ מלחמת ששת הימים השתתף רפי במסגרת יחידת המילואים שלו כסמ"פ של יחידת חרמ"ש, ולחם בקרבות ברצועת עזה וצפון סיני.
בינואר 1969 נשא אישה. באותה עת עבר לעבוד כמרכז חטיבת הנוער העובד והלומד המסונפת למועצת פועלי רחובות. ללא לאות ובמסירות רבה, דאג לארגונו של נוער השוליים ולמציאת מסגרת נאותה עבורו ע"י פעילות חברתית שוטפת, טיולים, ומציאת מקום עבודה מוסדר לנערים. זאת חרף קשיים טכניים, סרבול בירוקרטי והזנחה מצד הממסד. רפי נאבק על עקרונותיו מתוך אומץ לב וראיית הנולד. משעלו מאמציו בתוהו נאלץ לעזוב בלב דואב את עבודתו, בה ראה לא רק תפקיד אלא יעוד ואתגר.
רפי היה פטריוט אמיתי, וזה בא לידי ביטוי בהשקפת עולמו ובמעשיו. ב-1970 כשיצאה הקריאה להתנדבות לשרות קבע, בתקופת מלחמת ההתשה, לאחר לבטים עמוקים אך בהחלטה נחושה, חזר רפי לשרות פעיל והוצב בחיל השריון. זמן קצר לאחר מכן הועלה לדרגת סרן. מרבית שרותו זה עשה בסיני ותקופות ארוכות נעדר מביתו. בלחץ משפחתו השתחרר משרות קבע לאחר תום שלוש שנות שרות.
ביולי 1973 נפתח פרק חדש בחייו, כשהחל לעבוד במפעל "מנועי בית שמש" בתפקיד בטחוני ומנהלתי בכיר. לא פעם אמר כי התפקיד כאילו "נתפר" עבורו, אכן כך היה. ללא לאות וללא מסגרת של שעות עבודה מקובלות הקדיש את עצמו לאתגר במלוא המרץ והאהבה. המפעל ועובדיו הפכו להיות חלק אינטגרלי מעולמו באותה עת, אך ימיו במקום היו ספורים. מקץ 3 חודשים פרצה מלחמת יום-הכיפורים.
למרות שלא נקרא, התייצב מיד כבר במוצאי יום כיפור ונאבק על שיבוצו ביחידה לוחמת. בתום הקרבות, שמענו מפי חבריו לנשק כי רפי הצטרף לפלוגת חרמ"ש בגדוד שריון שעשה דרכו צפונה אל הגולן. למרות היותו בכיר בדרגתו לא היסס לקבל עליו כל תפקיד על אף שלא תאם את תפקידו ודרגתו.
ביום ב', י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) בשעות אחה"צ נתקלה יחידתו במארב כוחות שריון וחרמ"ש סוריים, בסמוך לרמת מגשימים. בקרב שניטש, תוך כדי הסתערות על כוחות האויב נפגע רפי ופונה במסוק לעורף, אך מאמצי הרופאים להצילו בעת הטיסה עלו בתוהו.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב בין השאר מפקד האוגדה האלוף משה פלד: …"אמנם היה סרן רפי זמן קצר בגדוד, אולם חבריו מרבים לדבר בו, על אומץ רוחו, על כושר שיפוטו ומנהיגותו, על סגולותיו כחייל וכאדם".
בימים שלאחר המלחמה למדנו גם להכיר את רפי "האחר" זה שמצידו השני של המתרס המשפחתי. בפגישות שנערכו בחיק המשפחה בישיבה בצוותא שמענו מפי חבריו לנשק, פקודיו ומפקדיו וידידים שעבדו במחיצתו במסגרת האזרחית, על רפי "האדם והרע". "אציל רוח ונדיב לב מאין כמוהו" – כך הגדירוהו "אשר מעולם לא חסך מילה טובה או מאמץ לסייע לחבר".
סיפר עליו מנהלו במפעל למנועי בית שמש – המקום ממנו יצא לדרכו האחרונה: "מרגע שדרכה כף רגלו במשרדי ידעתי שהוא האיש אשר חיפשתי. בשיחה ראשונה עימו ראיתי כי טמון באדם זה פוטנציאל עצום, וללא היסוס הצעתי לו את המישרה. כבר בראשית צעדיו במקום נוצר קשר הדוק בינו לבין עובדי המקום הותיקים ממנו. תוך פרק זמן קצר יחסית למד להכיר את הנהלים ובעיות המפעל תוך שהוא מדגיש חשיבות רבה לבעיות אנוש ומקדיש לכך מאמץ נכבד אשר לדעתו הווה גורם ראשוני להצלחה. ואכן בקסם אישי רב ובתבונה עילאית ידע להפיח רוח חיים חדשה בקרב העובדים תוך שהוא רותם אותם באותה התלהבות האופיינית לו למשימות חדשות ופעילות יצרנית שוטפת. בכוח אישיותו המקרינה ובנצול מירבי של כשוריו הטבעיים ידע להנהיג צוות עובדים באחריות ומוסריות מעולה תוך מתן דוגמה אישית למופת".
כזה היה, נעים הליכות, פשוט וצנוע, חיוך לא מש משפתיו וידו טופחת על השכם, כזה מין חברה'מן, כך ישאר עמנו רפי לעד.
שנה לאחר נפלו הובא רפי למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות ונטמן בחלקה הצבאית מספר פסיעות מאביו. הניח אחריו אישה, אם ואח.