ראובן, בן רחל ודוד, נולד ביום כ"ה בחשוון תשי"א (6.11.1950) בתל-אביב. הוא למד בבית הספר היסודי "רמת חן" וסיים את לימודיו העל-יסודיים בבית הספר התיכון על שם בליך ברמת-גן. בבית הוריו, מחניכי בית"ר ופעיליה בביאליסטוק, ספג רוביק (כך קראו לו הוריו וידידיו) מילדות, רוח של הכרת חובה והתנדבות. כילד אהב מאוד התכנסויות משפחתיות. קסמו לו מנהגי המסורת בשבתות ובחגים, על הזמירות והלחנים ועל האווירה החמימה המאפיינת אותם. גם כנער וכעלם העריך וכיבד את המסורת ואת מנהגי ישראל, וכשעלה ירושליימה לחוג את סדר הפסח, הלהיב במצב רוחו המרומם את כל בני המשפחה. הוא היה תלמיד שקדן ובכוח רצונו התגבר על כל מכשול שניצב בדרך להשגת מטרותיו. בתקופה שהתכונן לבחינות הבגרות, ישן ראובן שעה-שעתיים בלילה. הוא למד בחריצות מופתית ומתוך משמעת פנימית של אדם בוגר. נער חברותי ובעל מצפון היה רוביק; שקט, צנוע ומאופק. דיבורו מתון – לעיתים הססני, אך בעת מבחן לא נמצא חבר מסור ונאמן ממנו. הוא היה מוכן לסייע לידיד בכל עת, וחבריו העריכו והוקירו את תבונתו ואת רגישותו. רוביק היה בעל חוש-הומור מיוחד במינו – שקט, לבבי ולעתים גם עוקצני. לא אחת היה הוא עצמו נושא להומור שלו. הוא ניחן גם בחוש הבחנה וביקורת, אך לא נעדרו בו הבנה וסלחנות. כשלמד בבית הספר היסודי הצטרף לתנועת הצופים בשכונתו ולימים היה חבר בסניף "מכבי הצעיר" שברמת גן. רוביק נטל חלק בפעולות שנערכו במסגרת תנועת הנוער, ולא החמיץ מסע שערכו בני כיתתו. "רוביק קשור אצלנו במצב רוח טוב", ספרו חברות כיתתו, בציינן כי דווקא בטיולים ובמחנות-עבודה התגלתה אישיותו בכל עושר גווניה. ידידים העידו עליו, כי גם כשעמד על סף סיום לימודיו התיכוניים נותר בו משהו מנשמת ילד רך, ילד שרצה להאמין בתום-לב בערכים שהציב לעצמו. "תהינו אם הוא גבר-ילד או ילד-גבר", ספרו ידידיו. ראובן עמד בבחינות הבגרות בקיץ תשכ"ח ועד למועד גיוסו עבד בבנק. הוא סירב ללכת בטל. רגש האחריות שספג בבית הוריו התבטא הלכה למעשה בפעולותיו. ערב גיוסו לצה"ל היה רוביק נער תמיר וחסון, נכון לכל משימה שתוטל עליו, נכון לשרת את משפחתו, את עמו ומולדתו.
ראובן גויס לצה"ל בראשית פברואר 1969 והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות עבר קורס צניחה וזכה לענוד כנפי צנחן. שנתיים שירת ראובן בסיירת, בבקעת הירדן, מארבים בלילות קרה ומרדפים בימי שרב – זו הייתה מסכת חייו באותן שנים. בכל המשימות עמד ראובן במסירות ובדבקות במטרה. באחת ההיתקלויות הגיע להישג מיוחד במבצע אישי; על כך הוצמד "רקע אדום" לכנפי הצנחן שלו.
בפברואר 1972 השתחרר ראובן מהשירות הסדיר. בראשית דרכו האזרחית עבד בחברת "נתיבי-נפט" באבו-רודס, ובכספי חסכונותיו נסע למסע באירופה ובארצות הברית. כששב ארצה אמר להוריו כי רצונו להיות עצמאי ולסייע לזולת. הוא החליט ללמוד בבית-הספר לפיזיותרפיה שליד בית-החולים "אסף הרופא" והיה מאושר כשהתקבל והחל בלימודיו, כחודש לפני פרוץ המלחמה. ראובן נקרא ליחידתו במוצאי יום-הכיפורים. שעות ארוכות המתין לקריאה וכדי לחסוך זמן ארז מבעוד מועד את בגדיו. בשעות אחר-הצהרים ביקר אצל אחדים מחבריו ונפרד מהם. הוא הודה שפחד מקנן בלבו, ויש סבורים, שחש מה צופן לו העתיד. ברם, בפני הוריו הסתיר את רגשותיו. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) לחם ראובן עם הכוחות שפרצו לעיר סואץ. הוא פקד על חבריו לנשק, לאחר שהמפקד האחראי לפעולה נפצע. במהלך הקרב נפגע ראובן מפצצה ונהרג. תחילה הוכרז כנעדר ולימים הוחזרה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אב, אם ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "היחידה עמה נמנה ראובן הוקמה ערב פרוץ המערכה, וקיבלה עליה משימות קשות אשר בהן עמדה באומץ ובגאווה. ראובן נימנה עם סגל היחידה, עימה חי ולחם בימי המלחמה הראשונים והקשים. הכוח שפרץ לעיר סואץ היה קטן ונלכד באש צולבת. ראובן המשיך להסתער עם חייליו, לחם בעוז כמפקד וכחבר, עד שנפל".
הוריו של רוביק הוציאו לזכרו חוברת ובה פרקי זיכרונות ועדויות מפי בני-משפחה, ידידים ואנשי ציבור שהכירוהו; משפחת אורלובסקי הקימה לזכר ראובן קרן שמפירותיה מחולקות, מדי שנה בשנה, מלגות לתלמידים במוסדות חינוך שונים ברחבי הארץ; ברמת-חן, ברמת-גן, ביישובי הצפון (אביבים, דובב ודישון) ובכפר חב"ד; כן תרמה ארון וספרים מקצועיים לבית-הספר לפיזיותרפיה שליד בית החולים "אסף הרופא".
