בן אהרון ושרה. נולד ביום ט"ז בטבת תש"י (5.1.1950) בחיפה. את מסלול-לימודיו כולו – מבית-הספר היסודי ועד ל'בגרות' – עשה בבית-הספר הריאלי העברי שבחיפה. הוא היה תלמיד מעל לממוצע בהישגיו. כבן לאם מורה לפסנתר, למד תחילה לפרוט בכלי זה, אך אחרי-כן החליפו בכינור והתמיד לנגן בו. הוא השתתף בקונצרטים במסגרת הקונסרבטוריון ע"ש רובין, בו למד. מאביו, שהוא חבר 'אגד' ומשמש גם מורה-דרך ירש את החיבה לנופי הארץ, ויחד עם אביו טייל לאורכה ולרוחבה.
בגיל חמש-עשרה נכנס צביקה לתנועת-הצופים, ועד-מהרה נתגלה כישרונו להנהיג ולהדריך, והוא נתמנה למדריך-גדוד בתנועה ונהנה בה מחיי-חברה עשירים (גם את תמי, רעייתו לעתיד, הכיר בשורותיה). כן, היה חבר במועצת-התלמידים של בית-הספר הריאלי וזכה לפרסים על פעילותו המסורה בגוף זה.
בן שבע-עשרה היה צביקה כאשר פרצה מלחמת ששת-הימים, והוא חי מלחמה זו על חרדותיה וניצחונותיה במעורבות רגשית עמוקה. הוא ראה אז את עתידו הצבאי בחיל- השריון. אבל, כאשר התגייס כעבור שנה לצה"ל שינה את תכניותיו בשהותו בבסיס הקליטה והמיון – בעקבות המבדקים המוצלחים לקראת שיבוץ בצות-אויר. החלום להיות טייס קרבי כבש אז את לבו. הוא נכנס לבית-הספר לטיס, ובזכות דבקותו-במטרה וכישוריו הטבעיים התגבר על המכשולים ועמד בהצלחה במתחים, המלוים את הקורסים להכשרת טייסי-קרב. הוא עבר גם קורס לצניחה.
צביקה גויס לצה"ל בראשית פברואר 1968. כעבור שנתיים. במרס 1970, כבר ענד את סימני דרגת סגן-משנה. הוא עבר קורס נוסף, שנמשך ארבעה חודשים, ונתקבל כטייס סדיר בטייסת של 'סופר-מיסטרים'.
בסתיו 1971 ערך צביקה בחיפה את טקס הנישואין עם בחירת-לבו, תמר לבית לפין. הם עברו להתגורר תחילה בבאר-שבע ולאחר-מכן בבסיסים של חיל-האויר. במאי 1973 נולד בנם הראשון – אלון, וכעבור שלוש שנים הבן השני – רן. קרבת הבית לזירת פעילותו המקצועית אפשרה לצביקה להתמכר לאושר המשפחתי בלא הפרעה יתרה.
לאחר שנה של פעילות מבצעית ביקש חיל-האויר להפיק את המיטב מכישורי ההדרכה של צביקה, והוא הוצב לתפקיד הדרכה בבית-הספר לטיס. לא רק מידע טכני ואורח-חיים צבאי הקנה לפרחי-הטיס – הוא גייס את כל משאביו הציוניים, שרכש בבית, בבית-ספר ובצופים, כדי לחנכם לאזרחות טובה, לאידיאליזם ולרוח-הקרבה. על פרק-זמן זה כתב מפקדו הישיר של צביקה דברי-הערכה אלה: "התחלת בביצוע פרוייקט עצום, אשר הביא תועלת רבה לחניכים. היית 'אבא' מסור לחניכים והקלת על קליטתם בבית-הספר ובצה"ל."
צביקה שב לטייסת-קרב בדיוק בזמן הנאות ליטול חלק פעיל במלחמת יום-הכיפורים, בטוסו ב'סופר-מיסטר'. על פעילות זו זכה להערכת מפקדו: "ביצע משימות ברמה גבוהה וביעילות; סייע יפה בארגון המינהלי של הטייסת."
אחרי המלחמה נתגשמה שאיפתו של צביקה לנהוג במטוס ה'פאנטום' היוקרתי. באותו זמן כבר עלה לדרגת סרן. בסוף שנת 1977 הגיע צביקה במסלולו מהיר-ההישגים לבית-הספר החילי לפיקוד-ומטה וזכה בו לציון לשבח. היה זה רק המשך לסדרה ארוכה של חוות-דעת חיוביות ביותר, הזרועות לכל אורך דרכו הצבאית. להלן כמה מהן: בשנת 1972 – "קצין טוב מאוד, מסור מאוד ואחראי;" בשנת 1975 – "מבוגר, רציני, אחראי מאוד, בעל חוש-הומור;" בשנת 1977 – "בעל מוטיבציה חזקה, דינמי מאוד, רגיש – אבל בעל פוטנציאל."
אולם, צביקה לא זכה שהפוטנציאל הגלום בו יגיע למלוא המיצוי. ביום כ"ח באדר א' תשל"ח (7.3.1978) – והוא אז בן עשרים ושמונה בלבד – נפל במילוי תפקידו. הובא למנוחת- עולמים בבית-העלמין הצבאי שבחיפה. השאיר אחריו אישה, שני בנים, הורים, שני אחים ואחות. אחרי מותו הועלה צביקה לדרגת רב-סרן.