עמוס, בן מרגלית וצבי, נולד ביום כ"ו באב תשי"ג (6.7.1953) ברחובות וגדל בקיבוץ כרמיה. הוריו עלו מטוניסיה בשנת 1951, במסגרת תנועת נוער חלוצית והתיישבו בקיבוץ כרמיה, שעלה על הקרקע בשנת 1950. בשנת 1956 התגרשו הוריו וכשהיה עמוס בן שש עזב את הקיבוץ עם אביו והחל ללמוד בבית-הספר היסודי על שם ח"נ ביאליק בחולון. אביו, איש משרד החוץ, נשלח לתורכיה בשירות משרדו ועמוס נסע עמו והמשיך את לימודיו בבית-הספר הצרפתי לילדי דיפלומטים באנקרה. כשסיים את לימודיו היסודיים שב לישראל ולמד ב"גימנסיה העברית" בירושלים. הוא היה תלמיד חרוץ וערני ועמד בבחינות הבגרות בהצלחה. מגיל שש גדל עמוס עם אביו ועם אמו החורגת רות, אשר טיפלה בו במסירות ובאהבה, אך קיים קשר עמוק עם אמו, אשר התגוררה בירושלים. מנעוריו נמשך מאוד לתחומי האומנות השונים ועסק בציור, בנגינה בגיטרה, בהלחנת שירים ובקולנוע. הוא אהב מאוד לראות סרטים, אלא שלא נחפז לכל סרט; הוא ידע לבחור ולהעריך סרטים, במאים ושחקנים, שכן היה רגיש למעלות היצירתיות והאמנותיות של הבמאי, ניתח אותן והתווכח על השקפותיו בתחום הקולנוע. מהר מאוד חש שהוא יכול לבטא את תחושותיו באמצעות המימד השביעי, ובתחילה הסריט סרטים קצרים אשר תיאר בהם את ההווי בתורכיה, מקום שם התגורר כשהיה בן ארבע-עשרה. אחר כך הקדיש את סרטיו להווי הארץ ובמיוחד להווי של ירושלים. בהדרגה גילה כי הוא יכול להביע באמצעות הסרטים דברים יותר "מעובדים", כגון השקפות ורגשות עמוקים יותר. הוא עשה סרטון שנושאו "הקצב" המאפיין את העולם המודרני; קצב גלגל מכונית, קצב רגל רקדנית, קצב עמודי חשמל על כביש, קצב רמזורים ועוד. בסוף אותו סרט ביטא את הרגשתו כי סופו של הקצב הוא סוף החיים וסימל זאת על-ידי קבר. הוא גם הספיק לעשות עוד סרט קצר על המשכיות החיים, למרות ההרס והחבלה. רעיון זה הביע באמצעות סמלית של גלי-ים המנסים לטשטש בהדרגה דמות פנים המצוירת בחול, אך הפנים ממשיכות לחייך. לדאבון-לב לא הספיק עמוס לעבד סופית את הסרטים האלה. בגיל שמונה עשרה הקדיש גם זמן ומחשבה לכתיבת תסריט, אך גם זאת לא הספיק לסיים. כל מי שהכירו זוכר היטב גם את התלהבותו של עמוס למוסיקה ולנגינה בגיטרה. שעות ארוכות ניגן מוסיקת פופ ומוסיקה קלאסית, ומצא גם פורקן וגם דרך להתבטאות ולהתקשרות באמצעות הגיטרה. עם מספר חברים הקים להקה מצליחה, שזכתה בפרס בפסטיבל הזמר ללהקות קצב, ביום העצמאות של שנת 1971. בתום לימודיו בגמנסיה נסע לטייל באירופה ועשה בצרפת חודשים אחדים עם אמו, שבאותה תקופה סיימה דוקטורט בפסיכולוגיה בפריס. הוא חזר ארצה מלא רשמים והחליט לעסוק בבימוי סרטים לאחר תום שירותו בצה"ל.
עמוס גויס לצה"ל בנובמבר 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר שהשתלם בבית-הספר לשריון בקורס טענים-קשרים ובקורס למפקדי טנקים, נשלח ליחידת שריון בדרום הארץ. בעת שירותו המשיך לעסוק בתחביביו ככל שהותיר לו זמן תפקידו הצבאי, והקדיש הרבה מרץ ואהבה לקולנוע והלחנת שירים. במכתבו הלפני-האחרון כתב לאחותו ולאמו: …"אני חושב יותר ויותר ברצינות על מה שאעשה אחרי הצבא. נראה לי ללמוד במאות וצילום סרטים. אני פשוט נמשך לזה. אך למעשה אני גם נמשך למוסיקה ורוצה לשלב את שני הדברים יחד (מוסיקה לסרטים ובימוי סרטים למשל)…" במכתבו האחרון, בספטמבר 1973 כתב: "אמא, אני החלטתי ללמוד קולנוע, אלא במקום לנסוע בתחילה לפריס וללמוד שם, אני אתחיל ללמוד באוניברסיטת תל אביב, שם יש חוג טוב (כך אומרים) לאומנות. אחר-כך אסע לפריס…" במלחמת יום-הכיפורים השתתף עמוס בקרבות הבלימה נגד המצרים בסיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נפל בקרב והובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בהר-הרצל, בירושלים. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם נפל בקרב בגזרההמרכזית של תעלת סואץ. הוא שירת ביחידת שריון כמפקד טנק, בפלוגה שנשלחה להדוף את כוחות האויב שחצו את התעלה. במהלך הקרב התגלה עמוס כמפקד מעולה והשמיד כלי נשק רבים של האויב, תוך גילוי אומץ לב והכרה בשליחות שמילא".
אמו, בעידוד אביו, הקימה בעזרת ידידים מהארץ ומצרפת מועדון קולנוע לצעירים לזכרו, במרכז הקהילתי של קרית-יובל בירושלים. מפעל זה הוקם כדי לסמל את תוכנית החיים של עמוס.