נמרוד, בן צביה ודני לודמר, אח לנועם.
נולד בחיפה, שם עברה עליו ילדותו המוקדמת. בגיל חמש עבר עם משפחתו לטבעון, בה גדל ולמד עד גיוסו לצבא. היה ילד ונער מלא שמחת חיים והחיוך לא מש משפתותיו.
חברים היו תמיד חלק בלתי נפרד מהווייתו. נמרוד היה תמיד חבר נאמן ומסור.
הבנות אף הן נמשכו אליו ואל קסמו האישי. נמרוד אהב מאד בעלי חיים, והיה לו קשר מיוחד ועמוק עימם.
הוא היה ממקימי ענף הבדמינגטון בטבעון, והצטיין בענף זה.
נמרוד התגייס לסיירת מטכ"ל, ושירת בה כלוחם. בתוך הצוות נוצרו קשרים מיוחדים, וחבריו היו לו כבני משפחה קרובים. במהלך שירותו הצבאי היה מעורב באירוע צאלים ב', כלוחם וכחובש. מותם ופציעתם של חבריו ליחידה השפיעו עליו ועל המשך חייו בצורה עמוקה. למרות הכאב הגדול, נמרוד המשיך וחי את החיים בצורה מלאה.
טייל בדרום אמריקה, עבד ולמד רפואה סינית, הצליח בכך, וכך נפתח אופק של תקווה לחייו.
נמרוד נהרג בהיותו בן 29 בתאונת פגע-וברח. אסון זה קטע את מסכת חייו מלאי האהבה והעוצמה.
על מצבתו נכתב: "אוהב חיים ואדם".
אחיו כותב: "נמרוד זה שימחת חיים בלתי מתפשרת, חום רב, רצון לעזור ומסירות. דע שתמיד היינו גאים בך ובהצלחותיך, ובמיוחד בשנים האחרונות, מהדרך מעוררת הכבוד בה התמודדת עם מה שעבר עליך בצבא. אתה התמודדת, חיית, אהבת ועשית בחיוניות רבה".
מספרים חברים קרובים: "לא הכרתי אדם עם שילוב מורכב כל כך של הומור ורצינות, שמחה ועצב, אומץ ופחד, עוצמה וחולשה, תחכום ותמימות. אהבה גאתה בך, גאתה והציפה, עד שלא יכולת להכיל אותה יותר".
"אתה חסר לי, וחסרה לי בייחוד הגישה השונה שלך לעולם, האנושיות ואהבת האדם שבך. אומץ, אכפתיות ואמונה שאתה יכול לשנות את העולם. כל דבר שבחרת לעסוק בו נעשה במסירות, באהבה ובכוח התמדה אין סופי. פרץ בלתי נדלה של אנרגיה, שמנסה בכל הכוח ליהנות מהחיים ולשמר את העבר".
"נמרוד שלי אינו גיבור טרגי. נמרוד שלי הוא ילד תמים, סופר של אגדות על עולמות קסומים. אבל כנראה שמישהו החליט שעולמות קסומים שייכים לאגדות, ובעולם שלנו אגדות מתקשות לשרוד. אתה היית אומר שהבעיה היא לא באגדות כי אם במציאות. היא קשה מדי וקרה ואכזרית, והיא בעיקר לא הגיונית. אבל דווקא במבחן ההישרדות האמיתי – מבחן הנצח, האגדות הן הגוברות על המציאות. משהו מן האגדה של סיפור חייך חי בי ובכל אחד מהאנשים שהכירו אותך, וחלק מאותה אגדה ימשיך לחיות לנצח".