בנם של עדה ואהרון, נולד בבריסל, בלגיה ביום ל' בסיוון תשל"ז (16.6.1977), אח צעיר לדנה ואלון. בעת לידתו שהו הוריו בבריסל בשליחות ציבורית, ממנה שבו לארץ בהיותו בן שנה.
נועם היה ילד נפלא מן היום שפקח את עיניו. חייכני ויפהפה, כאילו אמר להוריו "הנה המתנה המופלאה ביותר ששליחותכם באירופה העניקה לכם." אמו קראה לו "ילד שמש", כביטוי לאנרגיה ולאור שהכניס לחיי הוריו. כבר בגיל רך התאפיין באנרגיה בלתי נדלית וסקרנות שלא ניתן היה להשביעה. היה תאב טיולים והתבונן בעניין עצום בכל פרח ולטאה, תוך שהוא חדור מוטיבציה להקדים את כולם, ולהגיע ראשון ליעד הבא. בהיותו בן שלוש וחצי, בעת טיול בערוצי הגליל העליון, כאשר סיפר המדריך על תכונותיהם של מיני העצים הרבים במקום, ביקש נועם להגיד גם הוא משהו על עץ, ולתדהמת כל חברי הקבוצה דיקלם, מתחילתו ועד סופו, את שירה של דתיה בן-דור – "איך זה להיות עץ?" על כך זכה למחיאות כפיים סוערות של כל המשתתפים.
לימודיו החלו בבית-הספר היסודי 'סירקין' בחולון. ילד מפותח מכפי גילו, שלמד במהירות וללא שום קושי, ובהפסקות היה משחרר את האנרגיה שאצר בכיתה. על כך סיפרה מורתו להוריו: "מתחת לכל ערימת ילדים בחצר ישנו נועם. הוא במרכז כל אירוע, ושובבותו לא יודעת גבול. הילדון שלכם הופך להיות מנהיג כנופייה. אני מציעה לכם להעבירו לכיתת מחוננים." תחילה דחו ההורים את הרעיון, אך כעבור זמן נענו לו ונועם התקבל לכיתת המחוננים של בית-הספר 'א.ד. גורדון' בחולון. כבכל מקום שהגיע אליו, השתלב נועם גם כאן בקלות ובמהירות. במסגרת זו קיבל נועם כלים משוכללים להמשך דרכו – שיטות לעבודה עצמית, דרכי חשיבה ועצמאות אינטלקטואלית. נוסף לכך השתתף בחוגי העשרה שונים – שחמט, טניס, כתיבה יוצרת, ספורט ועוד. עם סיום בית-הספר היסודי המשיך נועם לבית-הספר התיכון 'אילון' בחולון. חייו התנהלו באינטנסיביות עצומה. נוסף ללימודיו בבית-הספר, היה פעיל ביוזמות בית-ספריות וכן בנוער 'מרץ', היה חניך ואחר-כך מדריך בתנועת הצופים בחולון, השתתף בחוג סיור של החברה להגנת הטבע, שיחק כדורעף חופים, עשה סנפלינג, עסק בצלילה ובילה עם חבריו הרבים. הוא התפתח לעלם חמודות, נער יפהפה עם תאווה גדולה לחיים, שחוש הצדק שלו בהיר ומחודד, ורגישותו לזולת, ובעיקר לחלשים, לנזקקים ולבעלי חיים, מפותחת מאוד. חריף שכל, בעל זיכרון פנומנלי, כריזמה, שובבות, חוש הומור, נאמנות ונכונות להקרבה בלא חשבון, הליכה עם האמת שלו עד הסוף, או במלים אחרות – חוש מוסרי ללא פשרות, לשון חדה כתער, 'לא עושה חשבון' לאף אחד, בז לדרגות ולהיררכיה, ובעל יכולת אהבה מציפה.
בבית המשפחה חיים בדריכות את המציאות הפוליטית הסובבת, ובני המשפחה מוצאים עצמם מגויסים להפגנות למען השלום באזור, ולמען פשרה ודו-קיום עם הפלשתינים. בפרץ החיים של נועם נמצא מקום מכובד גם לביטויים הללו. הוא נקט עמדה בתנועה ובבית- הספר, התווכח ולא ויתר. בגיל שש-עשרה נבחר להשתתף כחבר במשלחת 'שגרירים צעירים', שיזמו משרד החוץ ומשרד החינוך. המשלחת מתפזרת ברחבי ארצות-הברית. נועם מופיע בעשרות בתי-ספר בדרום-מערב ארצות-הברית, בטולסה וסן אנטוניו. הוא מספר על ישראל ועל המשמעות של היות צעיר בישראל; על השירות בצה"ל ועל ההמתנה הדרוכה לקראתו. העיתונות המקומית מגלה עניין ומצטטת את דבריו של נועם. לאחר שובה של המשלחת לארץ, השתלב נועם מיד בשיגרת בחינות הבגרות. למרות היעדרותו מן הלימודים תקופה ארוכה, והעצה שניתנה לו על ידי מוריו, לדחות את הבחינות, הוא לא ויתר והחליט לגשת לכל הבחינות שסימן לעצמו לכיתה י"א (רובן ברמה של חמש יחידות). כאן התגלתה שוב יכולתו היוצאת מן הכלל להתמקד ולהתעמק. בבית-הספר השאיר נועם אחריו קשרי ידידות עמוקים, וחיבה גדולה של חברים וחברות, מורים ומורות ואף מנהל בית-הספר.
בסוף יולי 1995, התגייס נועם לצה"ל, התנדב לקורס טיס אך נפסל אחרי ה'צ'קים'. בעקבות אחיו הגדול, ביקש גם הוא להתקבל ליחידה לסילוק פצצות, יחידה יוקרתית בצה"ל. לאחר שסיים בהצלחה את קורס ההכשרה ליחידה, והפך ללוחם ביחידה לסילוק פצצות, היה נועם גאה מאוד וחדור מוטיבציה. משקלו ויוקרתו ביחידה טיפסו ועלו עם הזמן. בתחילת ספטמבר 1998, סיים נועם את שירות החובה בצה"ל והחל את שירות הקבע שלו. בתקופה זו תכפו והלכו העליות ללבנון, ופרקי הזמן ביניהן הלכו והתקצרו. בבית גברה הדאגה, ההורים היו חרדים מן המידע המרומז על הסכנות האורבות בדרום לבנון, והביעו זאת בקול רם, אך נועם השיב על כך באופן ברור ולא השאיר מקום לערעור: "חינכתם אותנו להתנדבות ולאמירת אמת. איך אסתכל על עצמי אם עכשיו איסוג? מה, אני אפקיר חברים, שהם מעטים כל כך בזמן הזה? לא בא בחשבון!" חופשות בבית הולכות ומתקצרות, אך להן תבנית קבועה – נועם מגיע, זורק את התרמיל ומסתיר את הנשק, 'טורף' את האוכל שהכינה אמו לכבודו ומיד רץ לחוף הים, לשחק כדורעף עם החברים, ולהתמסר קצת לתחושת חוסר הדאגה במרכז הארץ. "מה, אני אבזבז את החופשה על מנוחה?" היה משיב לאמו הדואגת על תוכחתה.
בפסח הגיע נועם הביתה לחופשה קצרה. צה"ל איפשר לו להשתתף בקורס הכנה, בן עשרה יום, למבחן הפסיכומטרי (שתוצאותיו המעולות הגיעו הביתה שבועיים לאחר נפילתו). נועם החל להכין את עצמו לקפיצה הגדולה שלאחר סיום השירות בצה"ל – הטיול הגדול בעולם, ואחר-כך הלימודים באוניברסיטה. עיניו נצצו לקראת הקיץ הנפלא ביותר בחייו. העלייה האחרונה ללבנון התבצעה כשבועיים לפני השחרור. הוא לא היה חייב בה, אך ביקש לעלות כדי להחזיר חוב לצה"ל, שאיפשר לו השתתפות בקורס ההכנה למבחן הפסיכומטרי. נועם גם הרגיש חובה מוסרית לעלות וללוות את הצוות הצעיר והבלתי מנוסה, ולקחת על עצמו את האחריות לפעילות המבצעית.
ביום כ"ו בניסן תשנ"ט (12.4.1999), בשעה 16:29, נפל נועם במהלך פעילות מבצעית בלבנון, חמישה ימים בלבד לפני תום חוזה שירות הקבע שלו ושחרורו מצה"ל. צוות היחידה התבקש לבדוק זירת מטעני חבלה שהתפוצצו במהלך פתיחת ציר מספר ימים לפני- כן סמוך למוצב הבופור. הכוח לא היה מודע לעובדה כי בדרך אל הזירה, במרחק עשרות מטרים ספורים מן המוצב הניחו אנשי החיזבאללה מטענים בחסות החשכה. נועם, שנטל על עצמו את הפיקוד על ביצוע המשימה, עצר זמן קצר לפני נפילתו והסיג לאחור קבוצת חיילים שהיו בעקבותיו, ובכך מנע אסון גדול. על דש חולצתו ענד כפתור שנתנה לו אימו טרם צאתו: "לצאת בשלום מלבנון".
בן עשרים-ואחת היה בנופלו. רב סמל נועם ברנע הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בחולון. הותיר אחריו הורים, אח ואחות.
בני משפחתו ובית-הספר 'אילון' שבו למד נועם, ערכו מספר פעולות להנצחת שמו, ביניהן הוצאת עיתון לזכרו בבית-הספר ועריכת ערב לזכרו. מתוך הדברים שנאמרו ונכתבו על נועם לאחר מותו, עולה דמותו של צעיר בעל אישיות יוצאת דופן באיכויותיה.
כותב עליו סגן אלוף משה, מפקד היחידה: "…נועם ניחן בתכונות רבות אשר סייעו בידיו להיות דמות דומיננטית בפלוגה וביחידה כולה. מהן – כריזמטיות, יכולת אישית גבוהה, שאיפה לשלמות והקרנת ביטחון עצמי לסביבה כולה. בתפקידו כלוחם ביחידה, בלט נועם במקצועיותו ובנחישותו לבצע את המשימות אשר הוטלו על היחידה ועליו, תוך גילוי אחריות רבה. לא קל היה להיות מפקדו של נועם, שכן כאדם וכלוחם היה נועם בעל כושר ביקורת מפותח ביותר, ואת דעתו לא התבייש לומר גם במקרים שבהם הדברים לא נעמו למפקדיו ולחבריו. דווקא משום כך, ומשום שדרש רבות גם מעצמו, למדתי להעריך את נועם. מעטים היינו ומעטים יותר נשארנו, ולא במספרים יש למדוד זאת אלא בתחושות."
אליהו אסף, מנהל בית-הספר 'אילון', אומר: "את נועם הכרתי לאורך כל הדרך, למרות שלא הייתי מורה שלו. נועם היה אחד התלמידים הבולטים בבית-הספר, בעיקר בשל מעורבותו החברתית הגדולה. נועם הוביל את קבוצת המש"צים (מדריכי של"ח צעירים) והיה פעיל מאוד במערכת עיתון בית-הספר. אפשר לומר שבכל פעילות שלקח בה חלק הוא היה בין המובילים. נועם למד בכיתת המחוננים והיה תלמיד טוב, מנומס וחכם. פרח בין פרחים."
צילה שמש, מחנכת כיתת המחוננים בבית-הספר אילון, הספידה אותו ביום הקבורה: "…איך מבכים אותך, נועם, בלי שזה יישמע כמליצה?! שהיית המצפון של כולנו, שהיית יפה, חכם, אמיץ, תלמיד מחונן. כשכולם השתפנו אמרת את שלך, ובקול רם. כשאחרים בחרו בנוחיות אתה בחרת באתגר. שהיית מין אנרכיסט עם חובה לאומית, שלחמת למען הצדק כשאחרים נלחמו למען הכדאיות (או עדיין נלחמים שם מתוך קונבנציה של טמטום), שבטיול השנתי היית חייב לטפס על צוק שאין גבוה ממנו. איך מבכים את נועם בלי שזה ישמע מליצה?! אפשר להגיד 'הטוב שבבנינו', אפשר להגיד 'יפה הבלורית והתואר' ואפשר לצעוק – 'ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאוד'. אמא ואבא של נועם אנא הרשו לי להיות שותפה באהבה הגדולה, בכאב הנורא".
ד"ר שמואל רפאל, מורהו של נועם לספרות והבעה בבית-הספר 'אילון', כותב במכתב להוריו: "דמותו של הילד החריף והשנון, דרוך המחשבה, בעל החלומות, התהיות ומראה הפלא, תלווה אותי עוד שנים רבות…"
אופיר רונן, חבר לשכבה ולחוגי סיור, מספר על נועם: "בכתה ט', בחוגי סיור, לכל אחד מאיתנו היה כינוי משלו. היינו קבוצה מאוד אנרגטית, והמדריך, דודי, היה לפעמים משתרך מאחור. כאשר היה דודי רואה שהוא מתחיל לאבד את הקבוצה מקדימה, היה צועק – 'נועם, תעצרו!'. גם אם לא היה רואה מי הוביל, זה היה ברור שכדי לעצור את הקבוצה, היה צריך לעצור את נועם. מאז דבק בו הכינוי. בכתה י"א הצטרף אלינו נועם לטיול בסיני. הוא לימד אותנו את כל המילים של 'ים השיבולים', ועשינו הופעה לפני הבדואים המשתאים. שיא הטיול היה בעלייה על הר אום שומר, טיפוס קשה של יום שלם אל נקודה, שממנה אפשר היה לראות את מפרץ-סואץ. נועם צעד בראש, אני הייתי אחריו. את השמועה המספרת שבאותו טיול טיפס נועם כל הדרך לפסגת האום שומר בלי להתנשף בכלל, אף אחד לא יכול לאמת, כי בכל הטיולים ראינו את נועם רק מהגב".
ביום השנה לנפילתו של נועם סיפר עליו אביו, אהרון, את הסיפור הבא: "'נועם עומד לחזור הערב ממחנה הקיץ, סע תביא אותו עם האוטו. הילד בטח מת מעייפות'. כך האם הדאגנית. 'מתי הוא חוזר?' 'לך תדע. מתישהו, קרוב לתשע-עשר בלילה'. אני נוסע לשבט התנועה. מפינת הרחוב אני כבר מבחין במשאיות, שחזרו ופורקות ציוד. איפה הילד? בחוץ מהומה. הורים באים לאסוף את הגיבורים העייפים. המכוניות קולטות את התרמילים, את שקי השינה והציוד האישי. הנערים והנערות נוחתים במכונית ההורה הממתין וכמעט מיד נרדמים. ונועם שלנו? במרומי אחת המשאיות אני מבחין בו. פורק ציוד. הוא פקעת פעילות, עובד כמו אחוז תזזית, נותן הוראות ומגייס מאמצים משותפים, כשהמאמץ הנדרש גדול מכוחותיו. הוא לא רואה אותי, כולו מרוכז בעבודה, דרוך כמו קפיץ. הוא שואב מהיכן שהוא כוחות נפש, ונשאר לגמור את העבודה, כי… כי… מישהו צריך לעשות את זה, כי אסור להפקיר את הרכוש הציבורי, כי קיבלת על עצמך אחריות ואתה לא בורח ממנה ויהי מה. שנים זכרתי את התמונה הזו של נועם על המשאית הפורקת, כשאני ממתין במשך שעות שיסיים את העבודה. במוחי לא עברה אף פעם המחשבה השטנית כי אי-פעם אצטרך לכתוב על כך ולתלות על זיכרון זה איפיון נוסף לדמותו של בני, כחלק של מעין פרידה אינסופית מחיים כל כך מבטיחים וכל כך לא ממומשים".