בת אפרים ויהודית. נולדה ביום ט"ו בכסלו תש"ט (7.12.1948) בתל-אביב ולמדה בבית-הספר היסודי "הנגב" ובבית-הספר התיכון על-שם סוקולוב ביפו. היא הייתה פעילה בתנועת "הצופים", תחילה כחניכה ואחר כן כמדריכה. היא אהבה את חניכיה באירגוני-נוער שונים והשתדלה להקנות להם ערכים ואהבת הארץ. ליאורה אהבה את הטבע ואת היופי ולרגשותיה הפיוטיים נתנה ביטוי פעם בגלויה: "זה היה בשקיעתה של שמש – וזכרתי בזריחתה. נדמה היה שאני רואה את האהבה כשמש זורחת ביום קודר. האהבה, דוגמת האש, אינה יכולה להימשך ללא ליבוי מתמיד. ברגע שבו היא חדלה לקוות הרי היא חדלה להתקיים". היא אהבה שירה וספר שיריה של רחל, שקיבלה כמתנה מאמה לבת-מצווה, ליוה אותה לכל מקום. היא אהבה את הבית, את משפחתה ואת ידידיה. היא הייתה מוכנה תמיד לסייע ולחלש ולסובל ואמרה שאין הרגשה טובה מאשר לתת ולתת. היא הייתה עצמאית בבחירת דרכה בחיים ובאורח המחשבה שלה וכאשר הציעה לה אחותה לבוא ולחיות בקיבוץ השיבה לה שלדעתה לא נועדה לחיי-קבוצה. "איני מסוגלת שאחרים יקבעו לי סדר יום של עבודה… אני אוהבת את הדברים הספונטניים, שאני רוצה לעשותם, ואיני רוצה, שאנשים שהם כמוני בדיוק, יקבעו את חיי שלי ואת מתכונתם. רוצה אני לחיות את חיי שלי, בלי צו מן החוץ. צריכה אני לתת כשאני מרגישה שאני מסוגלת לעשות משהו בכל לבי".
ליאורה גויסה לצה"ל במארס 1968 והצטרפה לנח"ל. היא התנדבה לשרת בסיני, כי שם תהיה מסוגלת לתת יותר לחיילים ולאותו "כוח" היושב בסיני. לדבריה, החיים שם קשים, אך יש הכרח לעזור לבחורים ו"לתת להם להרגיש שהם אינם לבדם". המפקד בחר בליאורה "בעלת החיוך המקסים" ושלח אותה לשהות עם הפצועים שהשתוקקו להיות במחיצת פניה המאירות – וכך היתה יושבת לצדם בבית-החולים ומעודדת אותם בחיוכה הטוב והמרגיע. בהליכותיה היתה נוהגת בצניעות ובעיני חבריה סימלה את הטוב והרוך, כששתי עיניה החמות העניקו לסובבים אותה את ההרגשה, שאכן יפים הם החיים. ביום י"ב בסיון תשכ"ט (28.5.1969), נפלה בעת מילוי תפקידה. הובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקרית-שאול.