ירון (יורי) אמיתי ז"ל

בן בכור לשרה ומאיר. נולד ביום י"א בתשרי תשכ"ב (21.9.1961) בירושלים. יום לידתו העברי, י"א בחודש, מציין גם את ראשי התיבות של שמו: ירון אמתי.

ירון למד והתחנך בירושלים. הוא החל את מסלול לימודיו בגן החובה הסמוך לביתו, המשיך בבית הספר היסודי השכונתי "אגרון" שבשכונת קריית היובל, וסיים את חוק לימודיו בבית הספר התיכון "בית חינוך תיכון" ("עירוני ג'?").

ירון היה פעיל מאוד בתנועת "הצופים", שימש כרשג"ד (ראש גדוד) בשבט "היובל", והיה ממקימי גרעין הנח"ל "אור-עד".

בינואר 1980 גויס ירון לצה"ל ושירת בנח"ל מוצנח. הוא עבר צניחות, קורס מ"כים בג'וערה והכשרה בת חצי שנה בקיבוץ חניתה, לקראת הקמת הגרעין בקיבוץ קדרים. בגיל עשרים ושתיים כבר היה למזכיר הקיבוץ וממובילי הגרעין.

במלחמת לבנון הראשונה, בשנת 1982, שימש ירון כרס"פ (רב-סמל פלוגתי).

בשנים 1988-1984 למד חינוך באוניברסיטה העברית בירושלים והשתתף ב"תכנית שוורץ" למתנ"סים, אך לא הספיק להשלים את התואר.

בשנת 1989 נשא לאישה את חברתו מירב, אף היא חברת גרעין. "הייתה לנו אהבה ללא תנאי, אהבה נצחית," אומרת מירב. לאחר החתונה נסעו לשנה לארצות-הברית, עבדו וטיילו. בתום השנה שבו השניים ארצה לקראת חתונת האח דרור.

ירון החל לעבוד בחינוך נוער בקיבוץ משגב עם שבגליל, ולאחר שנה עברו בני הזוג להתגורר בנצרת עילית, קרוב לבית הוריה של מירב. בשנת 1992 נולדה בתם הבכורה יובל, לאחר שלוש שנים נולד גל, ובשנת 1999 נולד אסף. כשמלאו לאסף ארבע שנים עברה המשפחה להתגורר בזכרון יעקב.

הילדים והמשפחה היו מרכז חייו של ירון. כל שיחה עם אחד מהילדים, יהיה אורכה או תוכנה אשר יהיה, נפתחה במילים "כן חמוד חביב יקר מאוד אוהב אני אותך."

בשנת 1992 עבר ירון השתלמות בבית הספר לביטוח ומאז עבד בתחום הביטוח בחברות שונות. בעשר השנים האחרונות לחייו עבד בסוכנות ביטוח כאחראי על ביטוחים פנסיוניים בחברות גדולות. מעסיקו סיפר כי הוא היה בעל חוש הומור מפותח ונהג להפוך כל דיווח שגרתי לסיפור מצחיק: "הוא היה איש ללא רבב, צנוע ועם מוסר עבודה גבוה."

במשך כל השנים הקפיד ירון לשרת במילואים, ובמסגרת זו אף עבר קורס חובשים קרביים והוצב לשרת בגדוד צנחנים בתאג"ד (תחנת איסוף נפגעים גדודית). הוא המשיך לשרת במילואים למרות גילו המתקדם והתנדב עד יומו האחרון. כמו כן, התנדב גם ליחידת הג'יפים של משטרת היישוב. חבריו ליחידה מספרים על בחור עקבי בפעולותיו, יסודי, שרצה לעזור כמה שיותר. הממונה עליו ביחידת הג'יפים יודע לספר על אדם אחראי, שתמיד הגיע בזמן ונשאר לעזור כמה שיותר. "הוא עבד אצלנו בהתנדבות, היה חייכן מאוד ואיש שיחה מעמיק שיכול היה לדבר על הכול," אמר.

ב-7.8.2006 גויס ירון ב"צו 8" למלחמת לבנון השנייה. הייתה זו הפעם השנייה שגויס למלחמה זו. ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), ערב הפסקת האש, נפל בקרב מאש כוחותינו בכפר קנטרה שבדרום לבנון.

ירון היה בן ארבעים וחמש בנופלו, הלוחם המבוגר ביותר שנהרג במלחמת לבנון השנייה. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בזכרון יעקב. הותיר אחריו אישה, בת ושני בנים, הורים, אח – דרור ואחות – מיכל. לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם.

על קברו הספידה אותו בתו יובל: "אבא, זו הרגשה שאי אפשר לתאר איך מרגישים שמישהו כל כך חסר. אתה בחרת. בחרת להיות שם. כי אתה פשוט אזרח למופת. שום דבר לא יתנהל אותו דבר בלעדיך. אתה לא כאן ואני עדיין לא קולטת איך. אתה תמיד תהיה אתנו בלב. אבל לא נוכל לחבק. עלינו תשמור רק משם ואת פניך לא נראה עוד. אל תדאג אבא. הפולקה תמיד ישאר "לופקה" והדן תמיד יהיה דנק. התקשורת גוביינה תמיד גובנייה. יוסי תמיד יישאר הבן של יעקב שהיה הדוד של יצחק שהיה הנכד של אברם. וסוף סוף נלמד להגיד את המילה סקששיפצקי.

"אני לא מבינה. למה? למה דווקא אתה? שהיית כזה גיבור, איש אהוב כל כך. מי ישב אתי שעות על גבי שעות עד שאני אפתור ואבין נכון תרגיל במתמטיקה יותר טוב ממך? ומי יקנה לי את מנת השווארמה הכי טובה בקיוסק יותר טוב ממך?

"אתה אלינו לא תחזור. כל דמעה שזולגת, כל ברכת תנחומים לא תשיב אותך אלינו. אתה תביט משם, בשקט, ואותך אנחנו לא נאכזב.

"כל שנייה, כל שעה, כל יום ושנה אתה תהיה אתנו. אותך לעולם לא נשכח. איך בכלל אפשר לשכוח אבא שכמוך?

"לפעמים נדמה שתיכנס בכל רגע בדלת רק כמו שאתה יודע .

"אני הילדה הכי גאה בעולם. אתה אבא שלי. שלנו. ורק שלנו.

"אוהבת אותך הכי בעולם, יובל."

במלאות שנתיים לנפילתו כתב הבן אסף: "אבא, אנחנו כבר שנתיים בלעדיך, אתה מאוד חסר לנו. אבא, אני אוהב אותך מאוד. אבא, אני מתגעגע, אתה לא יודע כמה חלומות חלמתי עליך.

"אבא, הבית השתנה מאז שנהרגת.

"אבא, נהרגת שבוע לפני היום הולדת שלי. הרגשתי עצוב שלא היית לחגוג אתי יום הולדת שבע. אימא לקחה אותי לשביל שמוביל לחצר ואמרה לי 'אבא נהרג, אנחנו ממשיכים את החיים כרגיל'.

"אבא, אני חזרתי אליך. מה זאת אומרת? חזרתי לכתוב את הנאום הזה. אולי אתה יודע ואולי לא, עכשיו יש לנו כלבה שקוראים לה ג'וני.

"אבא, בבית הספר היה לי ממש קשה בלעדיך כמו לשיר את 'התקווה' ולשמוע שירים מרגשים.

"אבא, אני רוצה לספר לך שילד אחד אמר לי 'יש לך מזל שאבא שלך נהרג'. נעלבתי מאוד ואמרתי לו שבזכות זה שאבא שלי נהרג אתה קיים. אבא, אמא, יובל, גל ואני מתגעגעים.

"אני ואתה יודעים שהמילה הזאת לא אפשרית, 'אבא תחזור'.

"אנחנו אוהבים הכי בעולם."

כתבה יובל: "הייתי רוצה לדעת שאתה כאן.

"הייתי רוצה לנשום יחד אתך את האוויר שהיית שומר בשבילי, הייתי רוצה לשמור אוויר גם בשבילך ולהיות בטוחה שתנשום אותו. הייתי רוצה לעמוד עכשיו מולך ולא מעליך. הייתי רוצה לחלוק אתך את הכאב, שתשיב אליו חיוך.

"הייתי רוצה לדבר אתך, ולא לזרוק מילים לאוויר כשאף אחד לא שומע.

"הייתי רוצה לדעת שאתה כאן, וזה שאתה לא, לא הופך את החיים לסיוט או לבלתי אפשריים אלא הופך אותם ללא מובנים.

"אז הייתי רוצה שתסביר לי, הייתי רוצה שיהיה לי קל להבין זאת כמו דברים פשוטים שהיית מסביר לי פעם, כמו למשל למה השמש שוקעת ושבה לזרוח, למה הפרחים חייבים מים בשביל לגדול, איך אנחנו חיים בזכות הלב שפועם, ואיך מוצאים את כוכב הצפון ומה זה כוכב נופל.

"אבל לצערי אבא, כל תשובה ברורה והגיונית שתיתן לי לא יכולה לשנות את העובדה הקיימת שבגללה אנחנו כאן, ואם כן, תגיד לי מה אני צריכה לשאול.

"הייתי רוצה שתהיה כאן. הייתי רוצה שתגיד לי שהכול בסדר, גם אם אתה לא נמצא. הייתי רוצה שתגיד לי שצריך להמשיך הלאה, איך להתמודד, ותאשר לי כל צעד וצעד שאני מתקדמת בחיים. ואני לא אכעס עליך אם תגיד לי שעשיתי משהו שלא בסדר או שהייתי צריכה לעשות אותו אחרת, כמו שכעסתי עליך פעם כשהבעת דעה שלא אהבתי לשמוע.

"אבל אבא, אני כבר מתחילה לחשוב שכל מעשה שאני אשנה ואעשה לא ישנה את העובדה שאנחנו כאן, ואם כן, הייתי רוצה שתגיד לי מה אני צריכה לעשות כדי שתחזור."

רעייתו של ירון, מירב, יחד עם המשפחה והחברים, מקיימת בצד האבל הפרטי מפעל הנצחה שכל כולו לטובת הקהילה. מירב אף מופיעה בפני קהילות יהודיות ברחבי התפוצות כדי לספר על אישיותו של ירון ועל דרך חייו שדגלה בציונות כאן ועכשיו.

לזכרו של ירון הופק סרט באורך של 45 דקות המביא את מורשתו. אמר בימאי הסרט, איתן דותן: "ירון משקף לנו ציונות שאנחנו מתביישים היום להשתמש בה." הסרט מהווה חלק מפרויקט חינוכי לזכרו של ירון שהיה איש חינוך בנשמתו, ושלזכרו הקימו החברים והמשפחה את העמותה "ציונות ללא מרכאות". מסבירה מירב: "אנחנו רוצים לספר את סיפור חייו ולהמשיך את דרכו. דרך של חברות, רעות, מחויבות וציונות."

בעיזבונו של ירון נמצא מכתב שכתב בתאריך 6.5.1981 כשהיה חייל בשירות סדיר ובו נכתב: "בטלוויזיה שרים עכשיו את השיר 'הן אפשר' וחגיגות יום העצמאות נפתחו בסערה בכל רחבי הארץ. רק לא במוצב שלנו. מלבד מעט צ'ופרים שקיבלנו הכול כרגיל, לאחר שאתמול ערכנו טקס יום הזיכרון עם משמרות, אבוקה וכו'.

"אמנם לא עליתי בעלייה השנייה ולא בשלישית, אבל אני מרגיש ציוני בלי מרכאות מפני שעכשיו צריך להמשיך את מה שאותם ציונים הקימו, ולדאוג שימשיך טוב. וכל זאת, כשאתה חושב למה אתה נמצא ביום העצמאות במקום בו אני נמצא, אתה מרגיש שתי צביטות – האחת, הלוואי ולא הייתי כאן. והשנייה, מעין גאווה שדווקא בחלקך נפלה הזכות להגן ולשמור על מדינת ישראל. אבל משפטים מתוך זה יוכלו לפרסם בתור 'מכתבי יורי' לאחר שאמות במלחמה הבאה."

בחול המועד סוכות תשס"ח נחנך בזכרון יעקב, בתמיכתה של המועצה המקומית, "גן ירון" שנועד לשקף את אורח חייו של ירון, אופיו וערכיו. הגן מתוכנן כנקודת יציאה לפארק "אלונה" הסמוך. על פי התכנית, ייבנה בגן תאטרון פתוח שיכיל כחמישים מקומות ישיבה וישמש להתכנסויות של קבוצות ולפעילות של המושבה לזכרו של ירון.

עוד הונצח ירון בספר שהכין גרעין "אור-עד" לזכרו.

עמותת "ציונות בלי מרכאות" הקימה אתר אינטרנט לזכרו שכתובתו www.yaronamitai.org

בערב יתומים שנערך בחסות הרמטכ"ל בחודש יוני 2007 בבנייני האומה בירושלים, נשא דברים בנו של ירון גל: "מכובדיי, כבוד הרמטכ"ל, והשותפים לגורלי, אני עומד כאן לפניכם מפני שיתום אני. מוזר לי עדיין להשתמש במילה זו, מילה עוצמתית, החלטית וקשה. למדתי הרבה דברים בחיי, אך לא למדתי להשתמש במילה זו, בטח לא בגוף ראשון. רבים מכם כאן, היום, בגלל אותן סיבות כמוני, ואני משער שאתם מבינים את תחושותיי.

"התייתמתי מאבי, ירון אמתי, במלחמה האחרונה, מלחמת לבנון השנייה. אבי היה החייל המבוגר ביותר שנהרג במלחמה זו. מתנדב היה, מזמן יכול היה לעזוב את שירותו במילואים, ובטח ביחידת הצנחנים בה שירת. אבל הוא לימד אותנו לתת. לתת למשפחה, לתת לחברים, לתת למדינה. כך היה אומר: 'גם אם זה בא על חשבונך – לתת'. והוא נתן, אבא, נתן הרבה, לנו, לחברים ולמדינה את חייו נתן.

"אבי היה בן ארבעים וחמש בנופלו. פעמיים נכנס התאג"ד בו שירת כחובש קרבי ללבנון. בפעם הראשונה נכנס למרכבא ויצא משם בשלום. פגשנו בו לאחר מכן. באותו יום בערך נכנסה יחידתו פעם שנייה ללבנון, לקנטרה. שם בלהט הקרב נהרג אבי. זכיתי לגדול במשפחה מאושרת עם אבא מהאגדות. אבא שלקח אותנו לכל פינה בארץ הזאת, להכיר כל בור מים, כל תל וכל משעול. מאז שנפל שמעתי לא פעם את המשפטים: 'נופלים ההולכים ראשונים', 'ה' לוקח את הטובים ביותר'. נראה לי שזה נכון, ואם כך, הרי כולכם כאן השותפים לגורלי, מרגישים כמוני ויודעים על מה אני מדבר. אבל עם כל הכאב אנו צריכים להמשיך בחיינו, עם כל הקושי צריך לדבוק בחיים, להמשיך. היה לי אבא, ומה שנותר זה רק כאב, כאב גדול ואין-סופי, כאב שיישאר לתמיד. לעד!"

מאיר, אביו של ירון, קרא הספד ביום השנה לנפילתו: "לפני כחודש הרגשתי לא טוב ואמא לקחה אותי מהר לבית החולים. כנראה שהשנה האחרונה לא הוסיפה לי בריאות. אני מספר לך את זה כי אני יודע שתמיד כעסת כאשר הסתרנו ממך ולא סיפרנו לך מה שקורה איתנו ועמדת על כך שנשתף אותך בכל דבר. האמן לי ירון רציתי לספר לך אבל זו הפעם הראשונה שחיפשתי אותך ולא מצאתי. אז עכשיו ניתנה לי ההזדמנות הראשונה לספר לך. במהלך החיפושים שלי הגעתי שם למעלה למדור לחיפוש קרובים ורק לפני זמן קצר אמרה לי אישה חכמה אחת, האמא של בנייה ריין, כי צריך לחפש במדור של הרוגי מלכות ואז ראיתי כי הכינו שם מקום ל-119 נשמות טהורות ושם כבר לא הייתי צריך לחפש יותר, כי סידרו אתכם בשורה העליונה לפי הגיל ואתה ירון היית הראשון, כרגיל.

"ירון, לפני שנה כאשר קמנו מהשבעה בבוקר, חגגנו יום הולדת לאסף, בערב, יום הולדת 7, אתה היית אוהב את זה ואילו עכשיו ירון, פתחת לנו שנה ואני בתום השבעה הפעם סוגר שבעים, כן, כן, בעוד שבוע ואתה נותן לי הזדמנות נוספת לחפש אותך. אתה בטח יודע ששבעים= "עין", ועין לירון צופיה וירון אין- איננו".