יצחק, בן שושנה ויחזקאל. נולד ביום י"א באדר א' תשי"א (17.2.1951) בפתח-תקוה, ונקרא שמו על-שם דודו, שנפל על הגנת מוצא במלחמת העצמאות. יצחק למד בבית-הספר היסודי "ההגנה" ביד אליהו ובבית-הספר התיכון-מקצועי "יד סינגלובסקי" בתל-אביב, במגמה של חשמל. בבית-הספר היה תלמיד מוכשר ומצליח, אהוב על מוריו ומקובל על חבריו התלמידים, היה עירני מאוד והצטיין בפעלתנות ובכושר מנהיגות. מנעוריו טיפח בלבו חלום – להיות טייס, הרבה להתעניין בכל הקשור בתעופה ובנה דגמי מטוסים. היו לו כוח רצון והתמדה רבה, וכאשר נטל על עצמו משימה, היה משלים אותה בשקידה וביעילות. הוא היה חברותי, ידע לקרב אנשים ורבים ביקשו את קרבתו. מטבעו היה מנומס ונעים הליכות, בעל הומור מצוין והרבה שמחת חיים. נוח היה לבריות, סבלן ויודע להקשיב ומוכן לעזור בעת הצורך.
יצחק גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1971 והתנדב לשרת בחיל-האויר. לאחר הטירונות עבר סדרת קורסים בנתיב הכשרתו כטייס. הוא השתלם בקורס טיס מכין, בקורס צניחה, בקורס טיס ראשוני, בקורס טיס בסיסי ובקורס טיס מתקדם. הישגיו היו טובים ובכל אשר עשה, התחבב על חבריו ועל מפקדיו. באחת ההערכות עליו כתבו מפקדיו: "יצחק הוא חייל נוח וחברותי, דבק במשימתו ומשתדל לעשותה בדרך הטובה ביותר". במשך כל תקופת שירותו השתדל תמיד שלא להדאיג את בני משפחתו והיה מתקשר עמם בטלפון לעתים כדי להרגיעם וכדי לשאול לשלומם ולמעשיהם. בתום שירות החובה שלו המשיך לשרת בצבא הקבע. ביוני 1973 נשא לאישה את חברתו אירית והשניים רקמו תוכניות רבות לעתיד. כל ימיו היה יצחק בן נאמן ומסור למשפחתו. להוריו רחש כבוד והערכה ולאירית היה בעל אוהב וידיד נפש. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים יצא למשימות מבצעיות רבות. הוא פינה במסוקו נפגעים משדה הקרב למקום מבטחים וביצע משימות קשות ונועזות בעבודה מפרכת במשך ימים ולילות ללא ליאות. לאחר המלחמה השתלם בקורס טייסי "יסעור", והשתתף במלחמת ההתשה בגבול הצפון. ביום כ"ז בניסן תשל"ד (19.4.1974), הוא יום השואה והגבורה, נפל בעת מילוי תפקידו בשדה התעופה בצפון הארץ, בשובו ממשימה בסוריה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות.