יעקב (קובי), בן שושנה וחנוך ז"ל, נולד ביום כ"ג בשבט תשי"ד (27.1.1954) בחולון. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר על-שם דוד שמעוני בגבעתיים. את לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר על שם ד' קלעי בגבעתיים, במגמה הביולוגית. קובי, כפי שקראו לו בני משפחתו וידידיו, היה יפה תואר, תלמיד טוב ונבון, ועמד במרכז חברת הילדים. אהב בעיקר את לימודי הטבע, והצטיין בעבודות-יד. היה לו חוש טכני מפותח והוא היה פעיל בתחומים שונים בבית-הספר, ואף נטל על עצמו משימות שונות כגון: ספרנות, קריינות ועוד. בבית-הספר התיכון בחר במגמה הביולוגית, ואהב בעיקר את לימודי הטבע והגיאוגרפיה. בדרך כלל התעניין בקשת נושאים רחבה ביותר, ותמיד אפשר היה לדבר אתו על כל נושא שבעולם. ידיעותיו הרבות בתחומים שהתעניין בהם, וחוש הביקורת המפותח שלו, הן כלפי עצמו והן כלפי אחרים, הפכו אותו למבוגר יותר מבני גילו, ולמקור ביטחון והערכה מצדם. קובי אהב לחקור דברים ולהגיע לשורשם, אהב להרכיב ולפרק, וידע לתקן כמעט כל דבר שהתקלקל בבית. הוא שאף תמיד להגיע לשלמות, היה דייקן ומסודר. היו לו כושר חשיבה בהירה, כושר שיפוט הגיוני וכושר ניתוח נכון, ואת אלה ידע ליישם על החומר הרב שלמד גם בכוחות עצמו. הוא קרא הרבה ספרות פופולרית, הרבה ספרי מדע וספרי ביולוגיה. הוא התעניין בדברים אקטואליים. קובי היה אוהב שלום ואוהב אדם. לא רב כמעט עם ילדים, לא הקניט קטנים ממנו. היה מנומס וכיבד מבוגרים ממנו. היה לו חוש צדק מפותח, ולא יכול לשאת מעשי עוול. תמיד התריע נגדם ולחם לצד הנפגע. השתדל להשכין שלום בין ניצים. הייתה בקובי אהבה שורשית לכל היפה והנפלא בעולם. הוא אהב את החיים וידע ליהנות מהם, לקבל את הטוב שבהם וגם לתת. היה לו חוש הומור מיוחד, שבו השתמש להעלות את המורל, ולשפר את מצב הרוח. וגם אם פגע במישהו, הבין הנפגע את הכנות שבדברי קובי. הוא היה חברותי מאוד ופתוח מאוד, ועל-ידי כך רכש לעצמו ידידים רבים, עמם היו קשריו עמוקים וכנים. חבריו ראו בו יועץ ומסייע, והתענינותו בהם הייתה תמיד כנה. קובי ניחן גם בשקט נפשי ובשלווה עמוקה, שאינם נחלת הכלל. יחד עם זאת קרנה שמחת-החיים שלו על כל סביבותיו, והפכה אותו לשותף רצוי ואהוב בטיולים, בשיחות ובסתם מעשי משובה. קובי היה חניך תנועת ה"צופים", וברבות הימים היה גם מדריך בה. הוא היה פעיל בכל פעולות התנועה והיה נערץ על חניכיו. היה ספורטאי ואהב בעיקר את משחק הכדורסל. כעבור זמן היה אחד השחקנים הבולטים בכדור-יד, והשתתף בתחרויות שבין בתי-הספר התיכוניים. קשרים טובים היו לקובי עם בני משפחתו. הוא היה בן מסור וטוב. היה גאוות המשפחה. הוא החשיב את המשפחה יותר מכל, והקשרים אתה היו הדוקים וחמים, ללא חיכוכים כמעט. אף בקרובים הרחוקים יותר התעניין קובי, ושמר על יחסים טובים הן עם המבוגרים שבהם והן עם הצעירים יותר.
יעקב גויס לצה"ל בשלהי יולי 1972 והתקבל לקורס טיס, אולם נשר בתום ה"גיבוש". קובי הצטער, שכן היה לו עניין בטיס מאז ילדותו. הוא האמין שנשירתו נבעה מתכונתו להחשיב דעת אחרים ולהתייעץ בהם, בעוד שעל הטייס להחליט לעתים החלטות גורליות בעצמו. הוא החליט להצטרף לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורסים למקצועות הטנק ולמפקדי טנקים. היה חייל טוב וממושמע, השתדל לחיות בשלום עם מפקדיו ועם חבריו לפלוגה. השקיע מאמצים לשפר את תנאי החיים בפלוגה, בעיקר בתעוז. הוא היה אחראי על השק"ם, ולא אחת הכין ארוחות לכל ה"חבר'ה". ביום הכיפורים, כשפרצה המלחמה, חתם על הציוד של כל הפלוגה. את הטנק הכיר היטב, וידע לטפל בכל פרט בו. מפקדיו סמכו עליו והעריכוהו מאוד. לקראת סיום קורס מפקדי טנקים לחצו עליו מפקדיו להשתלם בקורס קצינים. קובי, שלא רצה בקריירה צבאית, התלבט, ובעודו מהסס פרצה המלחמה… גם בהיותו בשירות הצבאי שמר קובי על הקשרים ההדוקים עם בית הוריו, והשתדל להסיר דאגה מלבם. הוא הרבה לכתוב, ובבואו לחופשות השתדל לשהות שעות ארוכות במחיצתם. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), בגזרה המרכזית ליד התעלה נפגע הטנק של קובי ממארב. הוא המשיך להתקדם בטנק הפגוע עד קו המים, שם גילה שהוא מנותק ומוקף אויבים. כשניסה קובי לצאת מהטנק נורה ונהרג. לאחר כחודש נמסרה למשפחה הודעה שהוא נעדר, ולאחר עוד מספר ימים – ההודעה שהוא חלל בשטח האויב. רק לאחר ארבעה חודשים נוספים זוהתה גופתו. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואחות. (חדשיים אחרי קבורתו נפטר אביו מהתקף לב). לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
משפחתו הוציאה לאור חוברת לזכרו, ובה דברים על דמותו ופועלו מפי קרובים, מורים, ידידים וחברים