יעקב (ביקה), בן אידה ואיניש, נולד ביום י"א באדר תשי"ג (26.2.1953) בתל-אביב. הוא למד בבית-הספר היסודי "אילנות" ובבית-הספר התיכון "כל ישראל חברים" ברמת אביב. יעקב, או ביקה כפי שכונה בפי כל, גדל והתחנך לאהבת המולדת. אביו, שהיה מעפיל מניצולי השואה ולחם ואף נפצע בצפת, גידל את ילדיו ברוח הנאמנות וההקרבה למען המולדת. ואמנם ביקה גדל כנער ישראלי חופשי, גאה ונאמן. הוא היה חבר בתנועת "הצופים", ואחרי-כן שימש כמדריך בקן. הוא השתתף בכל פעולות הגדנ"ע, אהב לטייל בארץ והגיע לכל פינה יפה בה. מגיל צעיר ניכר כבעל כישרונות רבים. סיפרה עליו מורתו רבקה: "כאשר נאמר 'משכמו ומעלה', אליו כוונו הדברים. ביקה היה ילד חי ותוסס, שחיוך רחב, תמים וביישני קמעה היה נסוך על פניו. ראיתיו בין חבריו והיכרתיו כבעל חוש צדק מפותח וחבר למופת. צמא דעת היה, יסודי, מעמיק, בעל אופקים רחבים, ויחד עם זאת צנוע עד בלי די. הייתה זו הנאה ללמדו. מחשבתו הבהירה, רעיונותיו המקוריים ודרך חשיבתו תרמו רבות לבני הכיתה. בסיימו את לימודיו בבית-הספר, ציפינו ממנו לגדולות. ביקה לא הספיק להגשים את ציפיותינו ואת תקוותיו". חבריו מעידים כי לא היה אדם בעל נפש עדינה כשלו. רצינות ויושר היו התכונות העיקריות אצלו, ויחד עם זאת תרם רבות לחיים החברתיים. לדברי חבריו, לא היה טיול מוצלח אם ביקה לא השתתף בו.
יעקב גויס לצה"ל בשלהי יולי 1971. הוא דרש בכל תוקף לשרת בחיל השריון, ואכן הוצב ביחידת שריון מעולה ועבר בה כל אותם "שפשופים" ו"קריעות" שהם מנת חלקם של חיילים ביחידות המובחרות. במסגרת שירותו עבר קורס למקצועות הטנק וקורס מפקדי טנקים. את תפקידו כמפקד מילא ברצינות האופיינית לו. "אתה לוקח את החיים ברצינות", נהגו פקודיו לומר לו. במלחמת יום הכיפורים נמנה יעקב עם החטיבה הסדירה שעצרה את אלפי הטנקים של הסורים בנסותם לחדור לצפון הארץ. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפגע הטנק שלו בהפגזה קשה על צומת חושניה, ויעקב נפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יעקב גילה אומץ לב וקור רוח בעומדו מול האויב הסורי".
בחוברת שיצאה לאור מטעם חברת "דן", שבה עבד אביו, פורסמה רשימה לזכרו של יעקב; כן פורסמה רשימה לזכרו בחוברת שיצאה לאור מטעם הגדוד שלו.
