בן אניטה ומיכאל. נולד ביום י"ט בכסלו תשל"ד (14.12.1973) במנצ'סטר שבבריטניה, אח לטניה ודניאל. יונתן היה חייכן מאז שהיה תינוק והיה צוחק בקלות. אהבתו למוסיקה התחילה בגיל רך. הוא נהג לשבת שעות ארוכות עם אוזניות על אוזניו, מקשיב למוסיקה קלאסית כמודרנית. שליטתו המיכנית איפשרה לו להניח את המחט על התקליט כבר מגיל שלוש. אהבתו למטוסים התפתחה באותו גיל. הוא היה צופה בהתפעלות, במשך שעות, במטוסים הממריאים והנוחתים בשדה התעופה של מנצ'סטר. יונתן החל את לימודיו בבית-הספר היסודי ובחטיבת הבינייםAltrincham Preparatory School בצפון צ'שייר Cheshire)), בית-הספר בעל הרמה הלימודית הגבוהה ביותר באיזור, ועמד בהצלחה בדרישותיו.
במהלך שנות חייו הראשונות, פיתח יונתן תעוזה ומהירות. בגיל ארבע השתתף לראשונה בריצה ארוכת טווח, בה חצה את הפארק הציבורי ב – Altrincham. בהגיעו לגיל תשע נטל חלק בתחרות הבין בית-ספרית של צפון אנגליה בריצת מסלול של 1,500 מ', והיה לאלוף בתי-הספר היסודיים בתחרויות ריצה. באותה תקופה הפגין יונתן את אהבתו לשיט והיה למשתתף פעיל בהפלגות של משפחתו לאורך חופי אנגליה ומעבר לים. לעתים קרובות הפליג יונתן במפרשית עם אביו, ורכש מיומנות רבה בתחום. כשהשתתף בקיץ בבית-ספר לשיט, הפליג לבדו למרחק 8 ק"מ אל תוך הים.
יונתן גדל והיה לילד מבריק ויפה תואר, פעלתן ויצירתי להפליא. דוגמה לכך היתה יכולתו לתכנן ולהרכיב בכישרון רב מערכות מיכניות וחשמליות מורכבות, אשר הניעו דגם מטוס או הפעילו מערכת אזעקה. בגיל עשר החלה מתפתחת אהבתו לרכיבה באופניים, וכך בילה את מרבית זמנו. כרוכב מסור אף נאלץ לספוג את תוצאות הנפילה הבלתי נמנעת – השפה הפצועה והתפרים הראשונים.
עם סיום לימודיו בחטיבה ולאחר בחינות קשות ביותר, התקבל יונתן לבית-הספר היוקרתי ביותר במנצ'סטר – Manchester Grammar School . אך הוא לא הספיק להתחיל את לימודיו, לאור החלטתם של הוריו לעלות ארצה. יונתן היה בן שתים עשרה באותה עת. המשפחה הגיעה דרך הים, במסע ממושך בספינת מפרש בשם ARTZAH"". במהלך המסע עבר יונתן שינוי משמעותי. חוויותיו והתנסויותיו בלב ים היו מרחיבות אופקים, אך לעתים גם מפחידות: לא פעם נקלעה המשפחה למאבק הישרדות מול סערות וגלי ים אימתניים. יונתן תמיד נשאר רגוע, אומר שאינו מבין על מה כל המהומה. במהלך אותו מסע הוכיח גם כי ביכולתו לנווט ולהשיט ספינה גדולה.
בהגיעה לישראל, גרה המשפחה במרכז הקליטה ברעננה ולאחר סיום לימודיו באולפן לעברית, למד יונתן בחטיבת הביניים "השרון" בעיר. בשלב יותר מאוחר עבר לגור עם אמו ביישוב תל מונד, ולמד בבית-הספר "אורט" בנתניה, במגמת מחשבים. הוא נהג לומר כי הוא רואה את עתידו בתחום זה. יונתן שמר על קשר הדוק עם אביו ועם אחותו טניה, שהמשיכו לגור ברעננה. מגיל שלוש עשרה היה יונתן לרוכב אופניים מקצועי. הוא החל להשתתף בתחרויות, והצטרף לשני מועדוני רוכבים, בתל אביב ובחיפה. דמותו של יונתן, הרוכב על אופניו בשעה חמש וחצי לפנות בוקר על הכביש שבין זיכרון יעקב לתל מונד, היתה למחזה שכיח. בגיל חמש עשרה, היה לאלוף ישראל ברכיבה על אופניים. יונתן ניחן ביכולת לדחוף עצמו קדימה, לקראת השגת המטרה אליה נכסף, תוך השקעת כוחות עילאיים. דוגמה מובהקת הממחישה את אומץ לבו ונחישותו, היתה התמודדותו במירוץ הכינרת. יונתן הגיע למירוץ כשמונה דקות לאחר תחילתו, הוא זינק על אופניו ורכב קדימה במרץ כזה, שלא זו בלבד שהדביק את שאר הרוכבים, אלא גם סיים את המירוץ במקום השני. בשנה שלאחר מכן זכה במקום הראשון באותו מירוץ מפורסם.
בבית-הספר ביסס את מעמדו כאצן במסלול 1,500 מטר. כוח הרצון ויכולת ההתמדה אפשרו לו להתאמן בכוחות עצמו לפני התחרות, כשהוא נעזר במתקנים של מכון וינגייט. בתחרות שבר את השיא של בית-הספר "אורט" נתניה בריצת 1,500 מ'.
בתל מונד, בגר יונתן והיה לעלם חמודות טוב מראה, מקובל מאוד בקרב בני גילו. הוא היה מוכר כ"יוני", אותו נער שזמזם ברחבי הכפר על אופניו, או נראה לעתים כשהוא חוצה בריצה את רחובות היישוב, מלווה בכלבתו הפירינאית, "סילק".
יונתן עשה כל שעלה בידו על מנת לסייע לאחרים, בפרט במסגרת הקהילה המקומית. הוא היה פעיל בתנועת "הצופים", נהנה להצטרף לטיולים ולמחנות, במהלכם הקדיש את מרבית זמנו לסיוע לילדים הצעירים. בשעות הפנאי עבד עם אמו בהתנדבות בחוות סוסים, בשיטה טיפולית מיוחדת, המקדמת אנשים מוגבלים. אהבתו לים מעולם לא דעכה ובסופי השבוע היה יוצא לעתים להפליג עם אביו, עם חברים או לבדו בסירתו הקטנה.
בחודש פברואר 1992 גויס יונתן לשרות החובה בצה"ל. לאור אהבתו למטוסים מימי ילדותו, שאף להיות טייס, אולם הוא שובץ בסופו של דבר בקומנדו הימי. יונתן שירת בשייטת שנה וחודשיים ובמהלכם פיתח כוחות "הרקולס", כפי שהעידה יכולתו לשאת במו ידיו את סירתו, משימה שהצריכה ברגיל מאמצים משותפים של שני בני-אדם. לרוע המזל, נאלץ יונתן לעזוב את היחידה, אך רצונו האדיר ועקשנותו להצטיין הביאוהו בסופו של דבר לסיירת "עורב" בצנחנים. הוא נשלח לקורס צלפים ולקורס כווני "עורב" ויצא עם יחידתו לפעולות מבצעיות בלבנון. במהלך תקופת שירותו בלבנון חווה קשיים גדולים ולא פעם הפגין גבורה וחוסן אישי. הוא נדרש להשקיע שעות ארוכות ומאומצות, מתוקף תפקידו כצלף יחיד בשירותן של שתי פלוגות. יונתן סיפר בהזדמנויות רבות כי הוא חש שמצא בסיירת את מקומו. הוא הצליח בשירות כלוחם, כשהוא משמר את תחושת הגאווה והחובה שלו. לדברי מפקדו, בלט ברצונו העז להצליח, שאף לשלמות והשקיע בכל שעשה את המירב שהיה ביכולתו לתת.
כשלושה שבועות לפני התקרית בסוג'וד בה נפגע יונתן, נתקלה פלוגתו במארב של החיזבאללה. מפקד הפלוגה, צור ישראלי, נפגע באורח קשה ויונתן, שהיה צמוד אליו כצלף הפלוגה, העניק לו טיפול ראשוני, נשא אותו על כתפיו וחילץ אותו תחת ירי כבד למוצב "ריחן", מרחק 2 ק"מ ממקום היירוט.
ביום 9.7.1993, נשלח יונתן בנגמ"ש חילוץ לסייע לכוח אחר, שנפגע מירי מחבלים ליד הכפר סוג'וד, בגזרה המזרחית ברצועת הביטחון בדרום לבנון. רסיסי פצצה שנזרקה על-ידי מחבלים, פגעו בראשו של יונתן והוא נפגע אנושות. הוא הועבר לבית החולים "רמב"ם" בחיפה, אך ביום ז' באב תשנ"ג (25.7.1993), לאחר שבועיים של מאבק על חייו, הכריעה אותו פציעתו. בקרב זה נפלו גם סגן אברהם מילר, סמל שחר רפאלי ורב"ט דניאל ריי. יונתן הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בתל מונד. הותיר אחריו הורים, אחות ואח. בן תשע עשרה היה יונתן בנופלו. לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.
מפקד הפלוגה נפרד מיונתן על-יד קברו ואמר: "למעלה משבועיים, נלחמת על חייך. גם הפעם לא ויתרת בקלות. …כשאמרת ביחידה 'יונתן' – אמרת שאפתנות, לחימה ללא פשרות… 'יונתן' – זה צבא עם היגיון וייעוד של פגיעה במטרה, הכי טוב שאפשר…". במכתב הניחומים למשפחה כתב מפקד היחידה: "…יונתן נפגע כאשר יצא לסייע בחילוץ חברים פצועים, שנפגעו בהיתקלות עם מחבלים. …יונתן בלט כלוחם יוצא דופן ברצינות שגילה במקצועו כצלף. …איבדנו לוחם וחבר מהטובים שידעה היחידה. הפלוגה תמשיך את דרכו של יונתן, שנקטעה באיבה…".
משפחתו של יונתן עלתה לישראל לאור ההכרה, שלא ניתן להיות יהודים אמיתיים, אלא בישראל, וכי לא ניתן לחיות בישראל מבלי לתרום לחברה ולמדינה. ואכן – במסלול חייו הקצרים, תרם יונתן את שלו.