בן צ'לה ומוריס. נולד בבת ים ביום כ"ז בסיוון תשמ"א (29.6.1981). אח ליוסי. למד בבית הספר היסודי "ש"י עגנון" בבת ים ובגיל עשר עברה משפחתו לשכונת רמת אביב, שם המשיך את לימודיו בבית הספר היסודי ולאחר מכן בבית הספר התיכון "גימנסיה הרצליה".
בהגיעו לכיתה ח' הצטרף חיים לתנועת "הצופים", לשבט "עוצמה". קן "הצופים" הפך לביתו השני. חיים היה חלק בלתי נפרד מהשכבה בשבט ונמנה עם הגרעין שבחבורה, שמנתה עשרה חברים טובים וקרובים. במקביל, השתלב בתפקידי הדרכה ובשנה האחרונה לפעילותו שימש כרכז צעיר בשבט. לחיים היו חיוך רחב וגומת חן שובת לב, וחניכותיו היו מאוהבות בו ללא תקנה.
בטרם התגייס חיים לצבא היה ברור לו כי ילך ליחידה קרבית כדי לתרום למדינה. לאמו אמר פעמים רבות, כי היא זו שחינכה אותו לתת. משעבר בהצלחה את המיונים לקורס טיס, היה מאושר. כל חבריו התרגשו כאשר התגייס, וכולם ליוו אותו לבקו"ם ביום הגיוס – 12.7.1999.
לאחר שנה וחודשיים בקורס טיס, עבר חיים לשרת בפלס"ר צנחנים. הוא יכול היה לבחור בכל יחידה שירצה, אבל בחר ביחידה קרבית ומובחרת. הצוות ששובץ אליו היה כבר מגובש לאחר חודשים של אימונים משותפים, אך חיים השתלב בו בקלות ובמהירות. חבריו מספרים שחיים הוביל את הצוות הן מבחינה מקצועית והן מבחינה חברתית, "הוא היה כמו אח גדול ואחראי. כולנו אהבנו אותו, ידענו שאפשר לסמוך עליו ולהיות שקטים והיינו גאים ללכת אחריו."
חיים היה דמות דומיננטית וכחלק מתפקידו ביטא את דעותיו לגבי אסטרטגיות צבאיות שונות. לא אחת הצליח להשפיע על הממונים עליו לשנות את אופי הפעולה, על מנת להגיע להישגים טובים יותר.
חיים מיצה כל רגע אפשרי. בכל יציאה הביתה ידע לשלב בכישרון רב מפגשים עם החברים מימי בית הספר ועם חברים מקורס טיס, בילוי עם החברה, ביקור בשבט "הצופים", פגישות עם החבר'ה מהפלס"ר, וכמובן גם הקדשת זמן למשפחה. חיים היה קשור מאוד למשפחתו ודאג להיפגש עם הסבתות, הסבים והדודות.
חיים היה אופטימי מטבעו. על שפתיו היו שגורים תמיד משפטים כגון "להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה", ו"הכול בראש". הוא לא הכיר את הביטוי "לא יכול".
עשרה ימים לפני הפעולה שנהרג בה, השתתף חיים בפעילות בשכם. על פעילות זו הוענק לו צל"ש, שהוריו קיבלו לאחר מותו. בנימוקים למתן הצל"ש כתב תת-אלוף טל רוסו, מפקד "עוצבת האש": "על חלקו בקרב פנים אל פנים, במהלך פעילות מבצעית במרחב העיר שכם. הקרב נערך בטווחים קצרים, בין לוחמי הסיירת בפיקוד מפקד הסיירת לבין שישה מחבלים חמושים המבוצרים מאחורי קירות בטון. … חיים לחם במקצועיות ובמיומנות רבה, הפגין נחישות, דבקות במשימה ואומץ לב הראויים לשבח."
סמל-ראשון חיים בכר נפל בקרב ביום ט"ז באדר תשס"ב (28.2.2002) במהלך פעולה במחנה הפליטים בלטה שבשכם. הוא הוביל את הכוח, כפי שעשה בכל הפעולות שבהן השתתף. באחת הסמטאות הופעל מטען, וחיים, שהיה הראשון והמוביל, נהרג. בן עשרים ואחת היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול. הותיר הורים ואח. לאחר נפילתו נולדה האחות אופק.
הספידו אחד מחבריו הקרובים: "אני לא מאמין שנהרג לי אח… בשר מבשרנו, אח מהמשפחה. … חיים עוזב אותנו תמימים עוד יותר, יפים קצת פחות, שלמים הרבה פחות ושבורי לב בטירוף. … לכולנו, מהיום, אין יותר חיים…"
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל, רב-אלוף שאול מופז: "חיים תואר כלוחם מקצועי, אשר שאף למצוינות בכל משימה אשר הוטלה עליו. מסירותו לחבריו הייתה ללא גבול, ובשל כך התבלט כחבר צוות מעולה. מפקדיו מעידים עליו, כי היה אדם חייכן ומלא שמחת חיים, אשר סחף את חבריו בהתלהבותו ובמרצו. חיים היה מעמודי התווך ביחידה, ואובדנו קשה מנשוא."
כתב רב-סרן נמרוד אלוני, מפקד היחידה: "הכרתי את חיים במבצעים המיוחדים שעשינו יחד, בהם הלכתי כמפקד בעקבות החוד אותו הוביל חיים בשקט ובבטחה. בזכות הביטחון אותו השרה עליי, היה לי ברור, כי הכוח אכן יגיע ליעדו במדויק. חשתי כי יש מי שמכיר ויודע את עבודתו, וכי יש על מי לסמוך."
משפחתו של חיים שוקדת להנציחו בדרכים שונות. בקיץ 2002, לקראת תאריך יום הולדתו העשרים ואחת, ייסדה המשפחה כיתת לימוד בטבע ביער הזורע שברמת מנשה, יער שבו בילה חיים כל שנה את חודשי הקיץ עם שבט "הצופים". חנוכת כיתת הטבע לוותה בקיום צעדה ביער הזורע, ומדי שנה, ביום הולדתו, מתקיים באזור טיול או יום ספורט הנושא את השם "בדרך חיים". עוד הקימה המשפחה קרן על שמו של חיים בכר, המעניקה מדי שנה שתי מלגות ללוחמים למטרת לימודים אקדמיים.
חיים היה נסיך, נסיך בין חבריו ובמשפחתו. לאחר מותו, קעקעו בני משפחה וחברים על גופם את הציור של הנסיך הקטן, ודמותו הולכת איתם לכל מקום.
בשבט "עוצמה" שחיים היה פעיל בו, הוקם חדר הנצחה המיועד להעברת פעולות שונות. תנועת "הצופים" אף מקיימת מדי שנה יום ניווט לזכרו.
לזכרו של חיים נתרם סכום כסף לבית גינסבורג, המרכז לגיל הרך שבשכונת נאות הרצל בנתניה.
צוות נובמבר 1999 בסיירת הצנחנים הקים ספריית לוחמים לזכרו של חיים.
עמותת "נוצרים ידידי ישראל" נטעה ביער ירושלים עץ על שמו.
משפחתו של חיים הקימה אתר אינטרנט לזכרו בכתובת www.haimbachar.co.il. באתר, קורות חייו של חיים, גלריית תמונות, תיאור הקרב האחרון, הספדים מפי קרובי משפחה, חברים ומפקדים, סרט וידאו, קטעי עיתונות ופירוט פעולות ההנצחה שנעשו לזכרו. באתר נשמע גם קולו של חיים המקריא שיר שכתב: "כמו סלע בגרון / כמו בולדר על הלב / כמו אדם השב הביתה / ואין איש אוהב / שיתוק עליך משתלט / זה הלב בפנים רוטט / לא רוצה להתברבר / וגם פוחד להישבר / לא רוצה להיות לבד / זהו עוד ניווט בדד."
במלאות שנה לנפילתו כתב אביו: "… אדם שמאבד את בנו זה המכה, זה אובדן של העתיד, של המטרה ושל התכלית. למעשה – תמצית החיים. … ואתה חיים שכה אהבת את המדינה, את המולדת ואת העם הזה שלמענם חירפת את נפשך כגיבור בשדה הקרב. כלוחם ומוביל. רק בארץ שלנו בנים הולכים כך לשמור על הוריהם. … נוח על משכבך בשלום ילד."
במלאות חמש שנים לנפילתו כתבה האם: "… אתה שותל שתיל. מתבונן כיצד הוא גדל ומתפתח, מגלה כי מדובר בזן נדיר, בריא חזק ויפה. משקה אותו, מטפח אותו ומשקיע בגידולו ומתרפק על גזעו, מלטף את ענפיו, ולא מפסיק להתבונן בו בהערצה גלויה לכל העולם. מגונן עליו מכל משמר, ועם זאת חוסה בצל ענפיו, המגוננים, החזקים, כאילו הוא מגן עליך. הוא חבר קרוב, איש סוד, מקור לגאווה ולחוזק. ולפתע הוא נגדע ללא כל סיבה … ואנחנו מוצאים את עצמנו מתגעגעים אליך כמו אלף שנות דור וכל יום שעובר הגעגוע אליך רק הולך ומתגבר."
שיר שכתבה הדודה עדינה: "מאז שהכרנו היה לי ברור / שאתה עוד תגדל ותהיה לבחור / יחיד במינו ומוצלח ביותר / לא האמנתי שזה ייגמר / עודי מחכה שתשוב מהקרב / תשתחרר, תטייל ותצא למרחב / אינני יודעת כמה זמן יעבור / עד שאקלוט שאתה לא תחזור // ואין כל חדש אין כבר מה לספר / אצלנו הזמן כמו מלכת עוצר / אנצור לעולם את דמותך בלבי / את הגומה השובה את החיוך הנצחי / עיניים כחולות נשמה טהורה / מלאך בשמים השומר מכל רע."
כתב נדב, חבר מ"הצופים": "כל שעה שעוברת / זה עיתון צבעוני והתמונה בעמוד הראשי / מחייך לו הילד / זה לא אנושי / היא מוחה מעיניה דמעה מלוחה / הוא הבטיח שיחזור חזרה / מאמינה שיחזור, לא מבינה שהלך / ואיתו האור / עף כמו ציפור, רועד מקור // ואת יודעת שכל שעה שעוברת / זו שעה אחת פחות לחיות…"
כתבה נועה, חברה מהשבט: "… חיים, כשנהרגת הותרת בכל אחד מאיתנו משהו ממך. ואתה תהיה אתנו, עם כולנו, בכל מקום אליו נפנה ובכל דרך בה נבחר, כי חיים, במותך ציווית לנו את החיים."
דברים שנאמרו לזכרו בשבט הצופים: "… העובדה שהמעגל שלנו, החניכים שלך בצופים, הושפעו ממך כל כך רק מראה איזו נגיעה הייתה לך בחיים של כל אדם שנפגש איתך, כל אחד קיבל פיסה מהאישיות הנהדרת …. רצינו להגיד לך תודה על הפיסה שקיבלנו ממך. … אנחנו מבטיחים לך שאת כל מה שנתת לנו נעביר הלאה לחניכינו, לילדינו ולדור ההמשך."
כתבה החברה הדר: "מחפש אהובה מיוחדת ושונה / מחפש נסיכה, שוב חולם אותה, ישנה לצדך. / הוא מצא את אותה האחת אחרי כל החיפושים, / בסמטאות בחריצים של לילות חורף טרופים. / הוא נתן – היא הלכה, היא לא התכוונה אתה יודע / אך הכאב לא שכך הוא רק הפך לנצח. // בשבילך את העולם / את הירח וגם ת'ים / אל דרך לא סלולה כך נלך יד ביד / נזדקן ולא נפחד. / על שטיח קסום מזכוכית / נטייל ונביט על העולם מלמעלה / הוא מתפורר לאט לאט / אבל אנחנו עוד יחד, כל אחד לחוד…"
כתבה מורן: "… לימדת אותי את טעם החיים – ליהנות מכל רגע, לחייך גם כשאין סיבה מיוחדת. ידעת לפנק, להרגיע, להקשיב, לאהוב, עשית אותי מאושרת! … היה בך כל כך הרבה – יופי, חוכמה, קסם, עדינות, רגישות מופלאה לצד חוזק וגבריות. … אני מודה לך על כל השעות והדקות שביליתי איתך, שהייתי חלק ממך, מהחיים שלך. על כך שדרכך למדתי מהי אהבה אמיתית. אוהב אותך לעולמים…"
כתב דורון, מפקדו של חיים: "… הוא היה גיבור, הוא לא נרתע מ'המגע', הוא לא איבד את עצמו ברגעים הקשים, כי הוא האמין מאוד בעשייה הזו, הוא האמין מאוד בצדקת המטרות. … חיים היה 'הדובדבן שבקצפת'. … כולי תקווה שנזכה ללכת בדרכיו, שנמשיך את הדבר שעליו הוא מסר את חייו, ששום דבר לא יהיה לשווא."
כתבו חיילי צוות נובמבר 99 של סיירת הצנחנים: "… חיים לא נפל בעת מילוי תפקידו, חיים נפל בעת מילוי הרבה יותר מתפקידו. חיים נפל בעת שהיווה דוגמה ומופת לכולנו, בעת שעשה את מה שאהב ואת מה שהאמין כי נכון. חיים נפל בעת שאהב את כולם ואהב את החיים, חיים נפל בעת שסמכנו עליו והלכנו אחריו בשדה הקרב."
כתב ניר, אחד ממפקדיו: "… בתוך משפחת נובמבר 99' כולם אחים ולכל אחד תפקיד מיוחד. לך חיים, היו כמה תפקידים: לפעמים האח הגדול, החונך, העוזר, לפעמים האח הקטן המורד והמשתולל. ולפעמים, היית גם כמו עוד אבא, איתי ובמקומי. כמה קל היה לסמוך עליך – היית מנהיג! "
הספידו אביב, במלאות חמש שנים לנפילתו, אחרי מלחמת לבנון השנייה: "… חיים, שמחת החיים שלך, תחושת השליחות שלך והאמונה שלך בצדקת הדרך ליוותה אותנו לאורך כל ימי המלחמה. … אנחנו צוות מיוחד איתך ובזכותך. אתה שלימדת אותנו מהי שמחת חיים, מהי חברות אמת… חיים, אנחנו מתגעגעים המון…"
שיר שנכתב והולחן לזכרו של חיים: "
כותרת שחורה על ניר עיתון / קברה לה עוד ארון / נשאר זיכרון / עין ירוקה כחולה / מביטה מהאדמה / מעליה מצבה / מדברת עליך / חושבת עליך / שרה לך / כותבת לך / כואבת אותך / אני אוהבת אותך // ואני עוד שואלת / את אלוהים הכול יכול / איך אתה יכול / כי כל יום שעובר / זה לא עוזר / אף אחד לא מבין / שאתה לא חוזר / וכל שקיעה וכל זריחה / מזכירים לי אותך / מזכירים שעוד יום עובר בלעדיך / וזו מילה שאני לא מכירה // בלעדיך להיות / בלעדיך / לחיות בלעדיך / בלעדיך // … / עכשיו אתה ישן על כנפי מלאכים / לידו של אותו אל מלא רחמים / שומר מלמעלה בין אלפי כוכבים / שלא ייקטפו עוד פרחים מוגנים."