גלעד, בן אלישבע ויצחק, נולד ביום א' באב תשי"ב (23.7.1952) בקיבוץ גשר הזיו. הוא למד בבית-הספר היסודי על שם ויצמן בנהריה, ואחרי-כן סיים את לימודיו בבית-חינוך תיכון-אזורי, בגליל המערבי. גילי – כפי שקראו לו הכל – היה איש הטבע. הוא אהב את האדמה שרגליו דרכו עליה והרבה לטייל ברחבי הארץ עם ידידיו, עם בני משפחתו ובעיקר עם חניכיו בתנועת הצופים. את הטיולים הכין בקפדנות, והיה הולך קודם וסוקר את המסלולים המיועדים לטיול. הוא קיווה לעסוק בחי, בצומח ובאדמה, לאחר שיתפנה ממילוי חובותיו למדינה. אהבתו השנייה של גילי הייתה – הים. הוא היה בן שתים עשרה כאשר הצטרף, יחד עם אביו, לימייה של "הפועל" ולמד להשיט סירות בים. הוא הרבה לשחות ואף השתתף במשחים ארוכים. גילי היה חבר פעיל בתנועת "הצופים" ויחד עם צוות המדריכים, העמיד קבוצה גדולה של חניכים, שראו בו סמל ומופת. מרשימה במיוחד הייתה הידידות שנרקמה בין החברים בצופים, ידידות שלא נותקה גם לאחר שהתפרקה החבילה וכל אחד יצא לשרת בצה"ל. גילי זכה לנסוע פעמיים לחוץ-לארץ. בפעם הראשונה יצא במסגרת קבוצה, שאורגנה על-ידי עיריית נהריה ונשלחה לכנס-נוער בינלאומי בברלין המערבית. גילי רכש שם ידידים רבים, נורווגים, אנגלים, וגרמנים וביניהם גם כומר צעיר, שהרבה לשוחח אתו. בשנייה נסע בשליחות הצופים לג'מבורי ביפן, שם בילה גם שבוע ימים בטיולים ברחבי הארץ. "טוב להיות ישראלי בחו"ל", כתב גילי מן המזרח הרחוק. "מקבלים אותנו בכל מקום בכבוד ובאהבה".
גלעד התגייס לצה"ל בסוף ספטמבר 1971 והוצב לחיל האוויר. הוא הוכיח כי הוא מסוגל להתמיד במאמץ לימודים מרוכז והצליח לעמוד במשך שבועות ארוכים בלימודים העיוניים, שדרשו ריכוז ומחשבה. לבסוף הגיע גילי לסיירת, שם מצא פורקן גם ליצר הטיולים שלו, שלא מצא את סיפוקו בחיל האוויר. הוא נהנה מחישול גופו באימונים הקשים ורכש לעצמו ידידים רבים, בזכות נכונותו תמיד לעזור לזולת ובזכות מסירותו הרבה לתפקידים שהוטלו עליו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה גילי עם כוחות החי"ר ברמת הגולן. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) יצא עם יחידתו לכבוש מחדש את מוצב החרמון שנפל בידי הסורים. המערכה החלה בשעה שתיים לפנות בוקר, תחת אש חזקה של הסורים. גלעד נפגע בפעולה זו וכעבור זמן מת מפצעיו. בן עשרים ואחת היה גילי בנופלו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל והוענק לו "עיטור העוז". בתעודה שנתנה להוריו נאמר: "ביום 8 באוקטובר 1973, בקרב הראשון על החרמון, חיפה גלעד ליטן ז"ל על נסיגת הכוח מן הרכס. כשהתברר שחייל אחד נעדר, התנדב גלעד ליטן, יחד עם חייל נוסף, לעלות שנית לחפש את הנעדר. לאחר שנתקלו באש עזה ולא מצאו את החייל, חזרו לכביש. ב-12 באוקטובר 1973, בזמן פריצת דרך-גישה למוצב, התנדב גלעד ליטן להיות הראשון שיבדוק את הדרך. כשגילה מוקשים, סימן אותם וארגן את מעבר השיירה דרכם. ב-22 באוקטובר, בקרב השני על החרמון, קפץ גלעד ליטן כדי לגרור לאחור את מפקדו שנפצע. בזמן הקפיצה נפגע ומאוחר יותר מת מפצעיו. במעשיו אלה גילה אומץ-לב למופת, רוח התנדבות, יזמה ואחוות-לוחמים".