גיא לוי ז"ל

בנם הבכור של גליה ורן ואח לארין. נולד ביום י"ט בתשרי תשנ"ד (3.10.1993). גיא נולד בבית החולים "לניאדו" בנתניה. בהיותו בן תשעה חודשים עברה המשפחה לקריית ביאליק. בן 10 חודשים כבר הלך על רגליו ותיק על גבו הקטן – למעון בקרית מוצקין. לאחר שנתיים, עבר לגן עיריה. כשהיה בן 3, נולדה אחותו ארין, וגיא פרש עליה את חסותו והתגלה כאח דואג כבר בגיל צעיר. בקריית ביאליק גרה המשפחה בשכנות למשפחה מקסימה, וגיא והבת שלהם גדלו כאחים, והיו חברים טובים. גיאצ'וק, שם החיבה שלו, היה ילד שובב ונבון. בכל גן שלמד היה כוכב, ילד שכבש את כולם בקיסמו, ואף גננת לא יכלה להתעלם מנוכחותו. הוא לא אהב צעקות, וכשהמטפלת בגן צעקה, אמר לה "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא", משל, מטבע אחת בכד עושה רעש כעשר מטבעות. כבר בגן הוא העביר להורים את המסר, שחברים אצלו במקום הראשון, הוא ארח אותם והתארח והקשרים בינו ובין הילדים הלכו התהדקו. ואז – כשהיה בן שש עברו לכפר ורדים.

המעבר לא היה פשוט כלל. גיא החל ללמוד בבית הספר היסודי "קשת" ביישוב. בתחילת שנת הלימודים עדיין התגוררו בקריית ביאליק, לכן הסיעוהו הוריו לבית הספר כשהוא עדיין ישן ועדיין לא מלאו לו שש. הילד הצעיר לא הבין לאן הכניסו אותו, והכיתה נראתה מקום מאד לא נעים בלשון המעטה, ואם לגיא לא היה נעים – גם למורה לא היה נעים. ההסתגלות ארכה שנתיים שבהם גיא למד להתחשל כנגד התנגדויות רבות ופיתח יכולות הישרדות שישמשו אותו בהמשך דרכו. בצידי הדרך עזרו ותמכו אנשים רבים שחפצו ביקרו, הבינו עד כמה הוא ילד ייחודי וראו את הקסם שבו.

גיא אהב מאוד סיפורים וספרים, ולא נרדם לילה אחד מבלי שקראו לו הוריו ספר. הסופרים האהובים עליו כילד היו מכל קשת הסגנונות, החל מלוין קיפניס, אורי אורלב, דוקטור סוס, שלמה אבס ועוד. אפשר להגיד שקווי אופיו ודמותו עוצבו בהתאם לסיפורים שקרא ואת הסיפורים הוא בחר שיעצבו את מי שהוא. גיא אהב לשחק מבוכים ודרקונים, ואפילו ניהל עם חבריו חוג, כשהם מדריכים של ילדים צעירים. הוא היה חבר ב'צופים', והסכים שהצופים יהיו חלק מחייו – עד גבול מסוים, כי נפשו יצאה למחוזות אחרים. בכיתה ה' סיים את כל סדרת הארי פוטר. בהמשך הוא קרא את כל הסדרה שבע פעמים! הקריאה היתה חלק נכבד מחייו ועיצבה את דעותיו. גיא לא אהב שמכתיבים לו וקובעים עבורו מה לעשות ומה לקרא, וגם אם היה ביישן ומכבד את הכללים, בפועל עמד על שלו והיה דעתן מאוד.

מילדותו אפיינו אותו כישוריו החברתיים; מוקף חברים תדיר, מחבר בין אנשים, אכפתי ודואג. גיא היה ילד שכולו אור וטוב, שופע שמחה וצחוק ועם זאת רציני ומעמיק. סקרן היה, בעל רצון עז לדעת כל דבר, להתנסות בחוויות חדשות בכל גיל. אין תחום או עניין שגיא לא בדק מכל הכיװנים. "הערצנו אותו על החריצות והנחישות שלו," מספרת אימו ומתארת: "בגיל שש הוא החליט לבשל. הוא ביקש שאביא לו אבקת אפייה, חומץ, יין, תמצית וניל, קמח, מים, מיץ ועוד כהנה וכהנה דברים שהיו במטבח ושלא היה שום קשר בינם ובין מתכון סביר. הוא ערבב אותם ונוצרה עיסה. כששאלתי מה נעשה איתה, נאפה, נבשל, או נטגן? הוא ביקש לנסות את הכול. מכל הניסויים, יצא שהטיגון הוליד חביתית. הוא כתב את המתכון בכתב המרובע של כתה א' על נייר ממו, וכך החל את דרכו כבשלן. לימים, כבר ידע להכין סושי, סטייקים, מאפים מורכבים, תוספות, אורז מתובל בצורה מיוחדת, שקשוקה משודרגת ומה לא. ואז רווח לי. פה אני לא צריכה לדאוג. עם כל דבר הוא הלך עד הסוף." התנהלות זו אפיינה אותו גם בנעוריו: "כשהחליט לפני שנים לצאת ולדוג דגים. הוא קרא ספרים על דגים שונים, על דיג. למד מהדוד שלו איך להפעיל חכה, ויצא לים בלי להתעצל, בבוקר השכם, עם חבר, כששאר החברים שלו ישנים 'שנת ישרים". אמנם הוא היה מחזיר את הדגים לים או שלא תמיד הצליח לדוג, אבל מה זה חשוב, ברגע שזה היה שלו, הוא המשיך הלאה, להתנסות הבאה."

גיא גדל בכפר ורדים, למד בחטיבת הביניים "אמירים", וסיים את לימודיו במגמת מוזיקה בתיכון הקיבוצי לאמנויות "מנור כברי". בן שבע החל לנגן בפסנתר והמשיך עם המורה רעיה עד כתה י"ב. רעיה הזמינה אותו להשתתף בקונצרטים כנגן אורגן, פסנתר וכשהיה בן שלוש-עשרה והצטרף לתזמורת הנוער של כפר ורדים כנגן סקסופון – ניגן בקונצרטים גם על כלי זה. הוא התגלה כמוזיקאי מחונן ורב כישרונות, וניגן הן ב"הרכב התימנים" הן בתזמורת הנוער של כפר ורדים. ליום הולדתו ביקש פסנתר חשמלי, וההורים נסעו עד ירושלים בלילה, כדי להביא לו את הפסנתר – כך שביום ההולדת שלו – הפסנתר ניצב בבית – מחכה לידיו של גיא שיפרטו על הקלידים בקפצנות ובנחישות, ללא ויתור על אף תיבה ואף תו, שוב ושוב, עד שהתנגנה המנגינה. כזה נחוש הוא היה. פעמים רבות הוא טס עם התזמורת להופעות בחו"ל. "הוא היה ילד מיוחד, בוגר שאפשר לסמוך עליו בכול," סיפר ראובן מלאך, מורו של גיא ומנצח התזמורת.

גיא הופיע בקונצרטים קבוצתיים של המורה שלו לסקסופון, ובאחרון – הוא הפליא לנגן, כמו מנגינת קסם, ברגש ובנועם כאילו התפייס עם המנגינה והם הפכו לאחד. בן שבע-עשרה ניגן בטקס יום הזיכרון בכפר ורדים את שיר 'הרעות'. חודשיים לפני שנהרג, הספיק להתאמן בסקסופון, ולהשתתף בחזרות לקראת קונצרט של בוגרי תזמורת הנוער של כפר ורדים לדורותיהם. למרבה הצער לא הספיק להשתתף בו כיוון שלא שוחרר הביתה בזמן מהצבא.

ארין אחותו למדה גם היא במגמת המוזיקה. לאחר שהתגייס, התקשרה אליו לעתים תכופות להתייעץ אתו בנושאים מוסיקליים – היא נהגה להשמיע לו שירים בטלפון וביקשה את חוות דעתו, נעזרה בו ובשמיעתו האבסולוטית בסולמות ובכל דבר שלא הצליחה לפתור. גיא הקשיב – וידע לכוון אותה, מרחוק. במוסיקה, ובחיים.

הספרים והמוסיקה היו רק חלק ממנו. דרכו הייתה ספוגה גם באמנויות לחימה מכל הסגנונות. בכיתה א' הצטרף לחוג קפוארה, ואת צעדי המחול-מלחמה החל כשהוא מגיע בגובהו בסך הכל עד הברכיים של החברה מי"ב שהיו קפואריסטים מנוסים. בלי שום פחד עמד מולם, הרים את רגלו הקטנה כמו דוד מול גוליית, מוכן להביס אותם, כך היה ילד עשוי ללא חת. המוסיקה הברזילאית שבתה את ליבו, הוא למד את השירים, את המלים והשפה והתנסה בכלי נגינה מיוחדים. לתקופת מה הוא למד גם קראטה, בנה כלי נשק מתוך 'מבוכים ודרקונים' ונהנה לצאת לחורשות ולעשות קרבות עם חברים. שנים אחר כך, בהיותו בן 15, החל להתאמן באגרוף תאילנדי. כמו באמנויות הלחימה הקודמות, הוא נכנס חזק בעניינים, ולחם, כמו שניגן – תירגל ותירגל, התאמן והתאמן, עד ש… הגיע הזמן לעוד אימון. במשך שנתיים שלוש הוא השתתף בקרבות, למגינת לבה של אמו, וצריך לציין – גם של מורתו לפסנתר, שהתחננה שישמור על האצבעות… בין לבין שיחק כדורגל ונהג לרוץ קילומטרים.

גיא היה צעיר חדור מוטיבציה ולכן על פי רוב הספיק לעשות כל דבר שחפץ, וקיבל תעודות הצטיינות על פעילויות שהיה שותף להן.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ועד לגיוסו, עבד בבית קפה 'קפאין' בתחנת הדלק במעיליא, לא רחוק מכפר ורדים. גם לעבוד הספיק, ולהרוויח בכבוד את משכורותיו, תוך שהוא מתמסר לעבודה, מכבד ומעריך את מעסיקיו שאותם שבה בקיסמו, מתייחס כל כך ברצינות לכל מה שעשה, מגלה דייקנות, אחריות ובגרות ראויה להערכה, ביחס לנער בגילו. הוא סחב את חבריו לעבוד בקפה, ונוצרה שם אווירה מיוחדת וכייפית. גיא הספיק להכיר המון אנשים בתקופת העבודה ב'קפאין', וכבר אמרנו שאנשים, חברים היו החמצן שבחייו – ילד של חבורה וחברים. וכמו שהוא תמיד, תוך שהוא עושה דבר אחד, הוא כבר חושב על הדבר הבא. באותה עת התעניין מאוד בפיננסים ובשוק ההון. הוא קרא ספרים רבים במינהל עסקים, בשיווק ובהשקעות, ואפילו קנה מניה ועקב אחר הישגיה. תקופת ה'קפאין' היתה זמן המתנה לגיוס, שעתיד היה לקרות במרץ 2012.

גיא רצה לשרת בסיירת קרבית, אך הדבר לא התאפשר עקב מחלת האסטמה שלו. ב-18 במרס 2012 הוא התגייס לצה"ל ושובץ לשירות כלוחם בחטיבה 7 של חיל השריון. כבר בתחילת שירותו בחיל, ניסה לשכנע את כל סובביו להתגייס דווקא לשריון. הוא תכנן לבקר בתיכון שבו למד עם חברו לשירות, כדי לספר לתלמידי י"ב מדוע כדאי להם להתגייס לשריון, תיאם בכל פעם מחדש את הגעתו לבית הספר, אך בכל פעם נוצר תירוץ שדחה את העניין. גיא לא הספיק לממש רצונו.

גיא המצחיקן, הבדחן, בעל החיוך השובב – אהב לבלות ולשמוח בכל הזדמנות ונהנה מכל רגע בחיים. הוא היה מקובל ואהוב, תמיד במרכז החבורה. גם כשחזר מן הצבא, לא נח לרגע. פעם, כשחבריו היו בבסיס והוא היה בבית ביום חופשה, שלח להם סרטון מצחיק ובו הוא לבוש במגבת, ממחיז את THE LAZY SONG של ברונו מארס, ובסך הכל רצה קצת להרגיז אותם שהוא בבית 'מסתלבט' והם…נו, טוב… גיא אהב להתבדח ולשעשע, ובכל תמונותיו – חיוך נסוך על פניו.

בצבא נחשב גיא למתנדב שבחבורה; לא פעם הציע להישאר שבת במקום חבריו שלא יכלו להישאר, ואפילו ביום העצמאות האחרון שלו, כשכל החברים היו בטוחים שהוא יוצא, הוא הודיע שהחליף מישהו, שריחם עליו ונתן לו לצאת. כזה היה. אחד מחבריו לצוות סיפר על שיחה שניהלו במוצב באחד הימים על משמעות החיים ומשמעות עשיית מעשה טוב. גיא שאל אותו איך אפשר לעשות מעשה טוב, רק כדי שיהיה טוב, מבלי לקבל תמורה, תגמול, כמו שנהוג לחשוב אצל חובשי הכיפה, שמאמינים שעשיית מצווה מזכה בגמול. גיא הפתיע, כי מעולם לא דיבר כך, ודאי לא בבית. הוא היה אדם שכולו טוב, כולו נתינה וניחן ביכולת להשרות רוגע על כל הסובבים אותו.

גיא סיים קורס מפקדי טנקים (מט"קים) ושירת כמפקד צוות במשך כשנה. הוא היטה לחייליו אוזן קשבת, ושימש להם משענת תומכת ועוזרת. גיא המשיך לקורס מקצועי מתקדם ושירת כמש"ק הדרכה (מפקד שאינו קצין). כחודשיים לפני פרוץ המלחמה, אירעה תאונה – הטנק שגיא היה אמור להוריד מהמוביל, התהפך. לרוב זו פעולה שגרתית ובה רק הנהג נמצא בטנק כשראשו בחוץ, וקצין מכוון אותו. באותה פעם משהו השתבש והטנק החליק מן המוביל והתהפך. גיא, שידע להישמר במצבים מסוכנים, הספיק להיכנס פנימה ולאחוז בחוזקה בידית הטנק. לאחר האירוע צעקו חבריו בבהלה וקראו בשמו, ואילו הוא – זחל החוצה, כשהוא ללא פגע, מן הפתח האחורי של הטנק, התקרב אליהם מאחור ושאל ברוגע: "מה יש לכם? אני בסדר!"

שנתיים וארבעה חודשים הספיק לשרת, והוכיח בזמן זה שהוא משקיען אמיתי: הוא ביקש מאמו לקנות לו טושים ובריסטולים, בד קנווס, צבעי אקריליק (מזל שאמא עוסקת באמנות) וכל דבר שיוכל לעזור לו בתפקידו כמש"ק הדרכה. גם כשחלה לא יצא לגימ"לים. חבריו סיפרו שלעתים קרובות עבד אל תוך הלילה ולפעמים גם העיר אותם שיעזרו לו. קרה שהלך לישון מאוחר כל כך, עד שלא הצליח להתעורר בבוקר שישי, כדי לצאת הביתה. גיא שאף לצאת לקצונה, אך כיוון שהיה ותיק בצבא לא התאפשר הדבר.

לאחר השחרור תכנן גיא לשמש נציג של "הסוכנות היהודית" בתפוצות, מתוך ציונות ובשל רצון לתרום ולקרב בין יהודי התפוצות לישראל. הוא התכונן לתפקיד ורצה לשפר את האנגלית שלו. אמו הציעה שילמד עם אחותו ארין, שהצטיינה באנגלית. בהתחלה, גיא לא קיבל את הרעיון, 'זו אחותי הקטנה. איך נוכל ללמוד ברצינות?' הוא השתכנע רק אחרי שאמו הציעה לו שיקבעו במיוחד פגישה בבית קפה ושישלם לה על השיעורים." הרצינות שלו, הרצון להעמיק וההתמסרות, ליוו את גיא בתחומי חיים מגוונים שבחר לעסוק בהם.

לאחר מבצע 'שובו אחים', בחודש יוני 2014, התגבר ירי הרקטות מרצועת עזה לישראל, ובעקבותיו יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד החמאס באזור עזה. המבצע החל ב-8 ביולי 2014 בהפצצות מן האוויר, וכעבור תשעה ימים החלה כניסה של כוחות קרקע לרצועת עזה, במטרה לטפל במוקדי הירי ובמנהרות הטרור, משימות שבוצעו עד תום המבצע בסוף חודש אוגוסט. גם כוח של חטיבה 7 נכנס לעומק רצועת עזה למשימת טיהור המנהרות. גיא – חדור מוטיבציה ומלא תושייה – ביקש להיכנס לעזה עם חבריו ולהילחם כמט"ק, כיוון שלמש"ק הדרכה אין תפקיד בטנק. הדבר לא אושר לו והוא צוּות כנהג בטנק מרכבה סימן 2 של מפקד הפלוגה. במהלך התנועה ובשעה ששהה מחוץ לטנק, החל ירי פצמ"רים (פצצות מרגמה) וטילי נ"ט (נגד טנקים) לעבר הכוח, ככל הנראה מאחד מבתי הספר באזור. גיא מיהר להושיט יד לחבריו הפצועים, אז נפל עוד פצמ"ר וגיא נפגע בצורה אנושה בחזהו מרסיס גדול של הפצצה, ולאחר ניסיונות החייאה ממושכים, מת מפצעיו. צה"ל הגיב בירי ארטילרי מסיבי לעבר מקורות הירי והשלים את משימתו באזור.

סמל ראשון גיא נפל בקרב ב"צוק איתן" ביום כ"ז בתמוז תשע"ד (25.7.2014). בן עשרים שנים ו-9 חודשים בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין בכפר ורדים. הותיר הורים ואחות.

גיא היה חלל צה"ל הראשון שנטמן בחלקה הצבאית בכפר ורדים.

אימו ספדה לו: "כשהיית קטן גידלנו אותך על חופש, על יצירה, על שמחה, על משחק וכמה חשוב להיות מוקף באנשים שאוהבים אותך, וכמה חשובה המשפחה. אתה בחרת את ה'משפחות' שלך בקפידה, כשהמשפחה שלנו הקטנה הייתה הגרעין, הבסיס שממנו חיפשת להיות שייך לעוד משפחות. ה'משפחה' החשובה לך מאוד הייתה החברים, האחים שלך בלב ובנפש ובכל עת. הם יעידו עליך כל מה שבבית לא ראינו, כי בבית היה לך תפקיד חשוב לעשות – ללמד אותנו איך להיות משפחה. איחדת אותנו עם משימות ותפקידים, ואבא, ארין ואני היינו 'מגויסים' לבצע כל משימה שרצית. נתנו לך הכול ואולי השארנו לך פחות אתגרים להילחם עליהם. אז יצאת החוצה וחיפשת אתגרים משל עצמך והפתעת אותנו בכל פעם עם החלטות שהחלטת, אבל הלכנו איתך ואחריך – משאירים לך מרחב פעולה רחב ככל האפשר. ואתה לקחת את כל המרחב בכל תחום. חקרת, למדת ונהיית מומחה ספציפי בבישול, באירוח, בדיג, באגרוף, בבריאות הגוף, בנגינה. בקיצור, היד הייתה נטויה להתנסות ולגלות את כל קשת האפשרויות שקיימת ביקום. הכול חיכה לך. ואתה – בלעת את העולם כל כך מהר, התנסית בכל מה שאפשר, עד כי הרגשתי שאתה ממהר כי אתה רוצה להספיק. לא הבנתי למה אצה לך הדרך. ואתה ידעת – זמנך פה בעולם שלנו יקר מכדי לבזבז אותו על שטויות. ואֶת אימא, חובבת השטויות, ניסית לחנך להתמקד בעיקר ולא בטפל; תפקידך איתי ברור לי עכשיו, הפכת אותי לאימא טובה יותר בכל משימה שנתת לי. וגם כאן, היד עוד נטויה. ואני אשתנה, עוד אשתנה, כך ציווית לי, לנו, בלכתך. ציווית לנו את החיים."

הוסיפה גליה ואמרה: "גיא שלי, ילד אהבה, אתה היית המורה העילאי שלי … הוא הביא לנו כל כך הרבה שמחה, אהבה ואור. גיא היה מיזוג מיוחד של רן ושלי. מרן הוא לקח את השקט, את היציבות ואת החוזק. וממני את היצירתיות, את רוח השטות ואת התפיסה שהשמים הם הגבול. לכל זה הוא הוסיף הומור מיוחד משלו. … תמיד ניסיתי להיות אימא מגוננת, אבל מהר מאוד הוא לימד אותי בדרך השקטה שלו שהוא זה שמחליט. כך היה כשהחליט לחתום על כרטיס 'אדי' וכך היה כשהחליט לעשות קעקועים. אולי גם עכשיו הוא רצה ללמד אותי משהו."

"קשה להתעורר אל העולם הזה כשאתה לא כאן," אמרה אחותו ארין בדמעות, בהלוויה. "אתה הגיבור של כולנו והגיבור הפרטי שלי. אני אוהבת אותך, אח שלי."

בשם מפקדו שלחם אז בעזה, נאמר: "דע לך שחבריך פגעו במחבלים בני העוולה שלקחו אותך מאיתנו. מיד עם תחילת הירי עלו כולם על הטנקים, פתחו באש ולא ויתרו. בדיוק כפי שאתה היית נוהג".

מתן בנישתי, חברו לשירות הצבאי, ספד לו: "תמיד היית בחור חייכן ומאושר, תמיד שמח לעזור בכל דבר. אני לא חושב שיצא לי לראות עוד בן אדם שכל כך אוהב לעשות את מה שהוא עושה, ולא מפסיק לעבוד לרגע. הייתה לי זכות גדולה להכיר מפקד וחבר כמוך. נזכור אותך תמיד."

אבי מרק, דודו של גיא מרום, חבר ילדות של גיא שנולד בהפרש יום אחד ממנו, כתב שיר על גיא "ממשיכים בדרכך" – כשאת הדברים בשיר ספג רק מתוך מה ששמע על גיא מהחברים ומכל מי שהכיר אותו. ארין הלחינה את השיר, עם עוד כמה מחבריו הטובים. הקליפ לשיר שיצרו "צבא החברים של גיא" פורסם ביוטיוב. "יוצאים למסע להמשיך את דרכך, / נושאים אותך איתנו לכל פסגה, לכל רמה, / אהבתך היא מסר בכפר ובעולם, / נוגעת בכולם כמו חץ במטרה, / האור שלך מאיר בנר על כל חלון, / עכשיו החברים שלך שרים את הפזמון. // צבא החברים שלך נמצא בכל מקום, / גיא אתה איתנו בכל רגע בחלום, / על גג העולם מצדיעים אנו לך,/ חיים את חיינו ממשיכים גם את שלך. // תשמור על ההורים ושלח לנו סימן, / מביטים בכל ענן, חשים את הדיוקן, / חבריך אוהבים וממלאים את מקומך, / שומרים הם על ארין כאילו עבורך, / נשמור איתך על קשר נעביר את מסרך, / ממשיכים בדרכך ממשיכים בדרכך. // … מנגינתך באוזנינו החיוך מול עינינו, / מנגינת חייך היא הדלק להמשיך, / רצים בין יבשות שטים באוניות, / אם יתפסו אותנו נמסור את החוויות / העצב שוב בועט והוא ממש כואב, / בכל רגע הוא מורגש בפעימות הלב, / מביטים אל העתיד, שרים את הפזמון."

באירוע שנערך לזכרו של גיא, שרה מור טרי, חברתו ל"הרכב התימנים", ביחד עם תזמורת הנוער כפר ורדים, שיר שכתב לזכרו מנצח התזמורת, ראובן מלאך. בקטעי נגינה אחרים השתתפו תזמורת צה"ל ותזמורת הנוער כפר ורדים. בכל שנה נערך קונצרט כבוד המוקדש לגיא, ובו מגיעים לשיר יחד עם התזמורת אמנים ותזמורות בתכנית מיוחדת ומרגשת.

חבריו של גיא פתחו את "בדרך של גיא" – דף פייסבוק לזכרו. עוד יזמו חבריו הקמת פינת הנצחה לזכרו, במקום שבו נהגו להיפגש כשהיו לקראת הגיוס וגם כחיילים, כשיצאו לחופשה. "מצפור גיא" ממוקם באחת הפינות החבויות והקסומות ביותר בכפר ורדים. המצפור תוכנן על ידי רותי דויטשר, אמא של ברק, חבר ילדות של גיא, והוקם בשיתוף פעולה של הוריו והמועצה המקומית.

הגעגועים לגיא כל כך גדולים, שהדברים היחידים שאפשר לשאת הם אופני ההנצחה המיוחדים, שמביאים את הייחודיות שלו, את האהבות שלו ואת כל מה שחשב שהחיים צריכים להיות – מסע הרפתקאות, גילויים והגשמה.

עכשיו הוא משאיר לכולנו לעשות את המלאכה, כדי להיות בני חורין.