בועז, בן אדית ושמעון, נולד ביום י"ז בכסלו תש"י (8.12.1949) בקיבוץ גינוסר, שם גם למד בשנות חייו הראשונות. כשהיה בן תשע עברה משפחתו לנגב; תחילה למרכז מבועים ואחר-כך לבאר-שבע. הוא סיים את לימודיו היסודיים בבית-הספר "אחווה" בבאר-שבע, ואת לימודיו התיכוניים סיים בבית-הספר "עמל" בבאר-שבע, במגמה של אלקטרוניקה. בועז היה חבר פעיל בתנועת הצופים בעיר מגוריו. כן היה חובב ספורט, וביחוד אהב כדורסל, כדורעף, שחייה וצלילה. ואף זכה בהישגים במקצועות אלה. אך תחביבו העיקרי היה צילום, וברבות הימים הפך זה לעיסוק ברמה אמנותית ומקצועית גבוהה. הוא אהב לצלם בעיקר בנגב ובסיני, ובכך באה על סיפוקה אהבתו האחרת של בועז – אהבת הטיולים. הוא אהב לטייל בעיקר ברגל וביחוד באזורים לא מיושבים. טיולים אלה ואהבתו לנוף ולהדרו קרבו אותו לטבע, לחי ולצומח. וכך רכש ידע רב מאוד בתחום הכרת-הארץ, החי והצומח אשר בה. בועז היה פעיל בחיי החברה והרבה לעשות במחנות ובפעולות חברתיות אחרות והיה אהוב ביותר על חבריו – אך יחד עם זאת בנה לו עולם סגור משלו, שאיש לא הגיע אליו. שילוב זה של שתקנות והסתגרות בעולם פנימי מצד אחד, וחיים חברתיים מלאים, כושר-מנהיגות ושמחת-חיים מצד שני – ייחדו את בועז משאר חבריו. לאחר שסיים את לימודיו, הצטרף בועז לגרעין "רם" – גרעין נח"ל ארצי של הצופים – שנועד להתיישבות במבוא-חמה בגולן. השירות בצבא במסגרת הנח"ל התאים לרצונו ולתכונותיו, שכן היה בו שילוב של חיי חברה עם שירות כחייל קרבי בשדה, קרוב אל הטבע.
בועז גויס לצה"ל בסוף יוני 1968 והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות ולאחר שהשתלם בקורס מ"כים, בקורס קציני חי"ר ובקורס צניחה, הוצב ביחידת חי"ר, בתפקיד מפקד-מחלקה. במרוצת שירותו הגיע לתפקיד סגן מפקד-פלוגה ודרגתו בעת השחרור הייתה סגן. בשלוש שנות שירותו בצבא נמנה עם גרעין הנח"ל שלו, אם כי לא תמיד שירת במקום אחד עם חבריו. לכן הרבה לבקר אצלם בכל מקום שהיו ושמר על קשר עם חברי הגרעין – אפילו היה הדבר כרוך במהלך רב ובאובדן שעות של שינה. בועז היה חייל מצוין ומסור לתפקידו – אך יחד עם זאת נשאר כפי שהיה לפני שגויס. הוא לא איבד מעצמיותו לא הזניח את אהבתו לטבע ולא ניאות להסכים ללא ערעור עם כל דבר שנראה לא מוצדק בעיניו. סיפר חבר שעשה עמו בקורס קצינים: …"השדה לגביו היה תמיד עולם צופן הפתעות – בעיצומו של תרגיל, לעתים ממש תוך תרגול כיבוש-יעד, עשוי היה בועז לגלות מאורה של דרבנים, או נחש וכדומה, ומאותו רגע היה זה הנושא היחיד, שעליו היה מוכן לשוחח. מסדרים, דיבורים… לא רק שנראו לו מיותרים, ואפילו מלאים – לעתים לא מוכן היה לומר מלה ביוזמתו בשעת דיון, ורק כאשר פנו אליו ישירות, ענה תשובה עניינית, לעתים קרובות מפתיעה במקוריותה, אשר העמידה לא פעם במבוכה את מפקדיו". יחד עם זאת היה איש צבא מעולה. כתב אחד הקצינים שלחמו אתו: בועז היה קצין מעולה, בעל כושר-מנהיגות טבעי, אהוב ואהוד על אנשיו – בעל מקצוע מצוין בנושאים צבאיים. ידע לתפעל את כל הכלים, להכין את ההגנה על המוצב, לקרוא במפה ולדבר בקשר. במיוחד היטיב להבין מתי יש ללחוץ על האנשים, ומתי יש להרפות ולהיות ליברלי; זאת למרות שהייתה זו לו הפעם הראשונה שפיקד על אנשי מילואים…"
לאחר ששוחרר מהשירות הסדיר ירד בועז לשארם-א-שיך ועבד שם באחזקה, בעיקר כטכנאי מיזוג-אוויר. הוא ראה באזור זה את עתידו והתקשר במיוחד לאופירה שביקש להקים בה את ביתו לעתיד. הוא חלם לעזור ביישובו של חבל ארץ זה ולהקל את חיי היושבים בו ואת חיי תושביו לעתיד. במלחמת יום הכיפורים לחם בועז בקרבות בחזית סיני. ביום ג' בכסלו תשל"ד (28.11.1973), במוצב דרומית לאגם המר הקטן, נפגע ונהרג באש של צלף מצרי. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע.
במכתב תנחומים למשפחה השכולה, כתב אחד מפקודיו: …"בועז דאג לנו כאח גדול, למרות שהיה צעיר ממרביתנו, סידר שנטלפן הביתה, לנשים, להורים, לילדים הדואגים. סידר שנתקלח, דאג למזרונים ובזכותו זרם אור חשמל בפלוגתנו. דומה שלא קיים דבר שאינו יודע להרכיב בידיו… בשיחות בין החברים, ידע תמיד לענות על שאלות, הכיר את כל הוואדיות, הדרכים והפינות היפות. הכיר שמות של פרחים וצמחים וידע להסביר הכל… ליד בועז חשתי לפעמים עצמי צעיר משהנני, כיוון שידע לקבל דברים כפשוטם ברוח טובה, תמיד ברוח טובה – מידבקת".
הוריו הוציאו לאור אלבום לזכרו ובו תמונות מאוסף התצלומים הגדול שהשאיר אחריו, ודברי חברים על דמותו.