אליהו, בן חנה ומשה, נולד ביום ב' בטבת תש"י (22.12.1949) בכפר-סבא. הוריו, מניצולי השואה, היו עצורים במחנה בקפריסין ואחרי ששוחררו התגוררו ברמלה. אליהו היה בן שנתיים וחצי כשהמשפחה עברה לרמת-גן. הוא למד בבית-הספר "יבנה" ברמת-גן. הוריו העניקו לו חינוך יהודי מסורתי כיון שרצו שבנםיכיר את דתו ואת מסורתה. הוא היה חבר בתנועת "בני-עקיבא" ואחרי-כן הצטרף לתנועת "הצופים". כן השתתף בתזמורת הנוער של רמת-גן. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי, החליט ללכת לפנימיה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. הוא התייצב לבחינות הכניסה, עמד בבחינות העיוניות בהצלחה, ואת בחינות הכושר הגופני הצליח לעבור בזכות כוח רצונו העצום ובזכות דבקותו במטרה. התקופה הראשונה הייתה קשה עליו אבל בזכות עקשנותו והתמדתו עבר את המשבר. לדבריו, הגיע לפנימייה בכוח החלטתו הוא, ועליו לעמוד בכך. שלוש שנים למד שם עד שהחליט כי צבא-הקבע איננו יעודו והוא עזב את הפנימייה. מאז למד בבית ותוך שנה עמד בבחינות הבגרות האקסטרניות במסגרת המכללה לאקטרוניקה. בהיותו חניך בפנימייה הצבאית היה אלי מדריך בתנועת הצופים ובמסגרתה הצטרף לגרעין נח"ל.
אליהו גויס לצה"ל בסוף יולי 1967 והוצב לנח"ל. לאחר הטירונות התנדב לעבור קורס צנחנים, סיים אותו בהצלחה ויצא עטור כנפי צנחן והדור בכומתה האדומה. הוא הוסיף ועבר קורס חובשים קרביים, קורס קשר וקורס מש"קי קשר. במשך כל תקופת שירותו בצה"ל שמר אלי על קשר הדוק עם הבית. בכל הזדמנות היה מתקשר הביתה להודיע על שלומו ולהרגיע את הוריו הדואגים. אחרי כל פעולה מבצעית שהשתתף בה מיהר להודיע להם שהכל עבר בשלום. בעת הצורך לא נמנע מלקחת חופשה כדי לעזור להם וכדי להרגיעם היה קופץ הביתה לעתים למספר שעות. אז היה אומר: "אכפת לכם שאתרחץ ואוכל אתכם ארוחת ערב?"
בתחילת אוגוסט 1970 שוחרר אלי מהשירות הסדיר. ימים מספר אחרי השחרור נסע אלי לאיטליה כדי ללמוד רפואה. הוא התקבל ללימודים באוניברסיטה של פביה, ופעמיים בשנה היה בא הביתה לחופשה. תמיד לאחר סיומה של חופשה, נסע בעצב חזרה. בפביה היה יו"ר ארגון הסטודנטים הישראלים. בקיץ של שנת 1973 הגיע אלי הביתה, וכשפרצו קרובת מלחמת יום-הכיפורים הזדרז להציע את שירותו בבתי-חולים ונדחה. בלילה טלפנו אליו להודיעו שהוא יכול לטוס לאיטליה, אבל החלטתו הייתה נחושה: "אני לא יכול לנסוע. אני יכול לתת כל-כך הרבה והם כל-כך צריכים אותי", אמר. למחרת היום חזר אל המחנה ולא זז משם עד שגויס כחובש ונשלח לסיני. כדרכו, לא חדל לדווח להוריו ששלומו טוב ושהוא רחוק מן הסכנה. במהלך הקרבות נשלח אל "החווה הסינית", ושם נפגע ונפל בהגישו עזרה לפצועים ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
כתב עליו מפקדו: "אליהו ז"ל נפל בעת שהגיש עזרה רפואית וטיפל בנפגעים תחת אש כבדה והפגזה כבדה ביותר. צה"ל וחיל הרפואה אבדו חייל יקר. אנו משתתפים בכאבכם על אובדן בנכם היקר, אשר הקריב את חייו לטובת הזולת ולטובת עמו כולו".
חבילת מזון ששלחה לו אמו לחזית, חזרה מסומנת במלים "אין כזה", לאחר שנפל. בעקבות זאת כתבה אמו: "אני זוכרת איך מלימודים לחופש בא / מלא תוכניות ועמוס תקווה / תווי פניו ענוגים וצוהלים / ממלוא שמחת נעורים / עכשיו אומרים לי אין כזה".