בנם של אהובה ונתן. נולד בתל אביב ביום כ"ט באלול תשמ"ז (23.9.1987), ערב ראש השנה תשמ"ח. אח לנטע, עומרי ונועה.
כשהיה בן ארבע, עבר איתי עם משפחתו ליישוב רעות, ושם גדל והתחנך. ילד מאיר פנים וכחול עיניים, חד לשון וחייכן, שניחן בחוש הומור ורוח שטות. חכם, רגיש לזולת ואהוב מאוד על בני משפחתו וחבריו. חונך לערכים של נתינה, מסירות ואהבה למשפחה, לעם ולארץ. חניך בתנועת הנוער "הצופים" בשבט "אופק" ביישובו.
בשנת 2005 סיים את חוק לימודיו בתיכון "מכבים רעות – מו"ר", מחזור י"א.
בשנת 2006 התגייס לצה"ל ושירת בגדוד 931 ("שחם") של חטיבת הנח"ל. שובץ בפלוגת החוד (פלחו"ד) של הגדוד.
בתקופת שירותו הצבאי הכיר את הילה דרך חברים משותפים, והם הפכו לזוג.
לאחר שחרורו משירות סדיר טייל בדרום אמריקה, ולאחר מכן עבר לגור עם הילה בבאר שבע. הם חיו יחד בתקופה הסטודנטיאלית שלהם בבאר שבע. איתי למד הנדסת מכונות והילה למדה פיזיותרפיה. איתי סיים בהצלחה לימודים לתואר ראשון בהנדסת מכונות ומימש את אהבתו לעשייה ויצירה כמהנדס.
נישא להילה בשנת 2015 בחתונה שמחה ומיוחדת על שפת אגם ניצנים, בלב שמורת טבע מדרום לאשדוד. הם הקימו את ביתם בעיר מודיעין, ואיתי עבד כמהנדס בחברת היי-טק. במרוצת השנים נולדו להם שני בנים, עידו וגיל, ובת, אוֹרי.
איתי היה איש משפחה למופת, בן זוג מסור ואב אוהב וסבלני. היה שותף מלא לטיפול בילדים, והקדיש להם שעות רבות מזמנו. אהב מאוד לבלות ולטייל עם אשתו וילדיו.
היה איש שיחה, אוהב אדם, צנוע, חבר אמת, וכולם אהבו אותו והתחברו אליו בלי מאמץ. על פניו היה נסוך חיוך תמידי, והוא הפיץ קסם מיוחד, ששבה לב כל מי שפגש בו. אדם חברותי, איכפתי, אהוב ומקסים, שידע לחיות את הרגע.
איתי השקיע במשפחה ובחברים הטובים, ואהב את החיים שיצר לעצמו. סיפרה אשתו: "הוא היה לב ענק. תמיד היה נעים איתו, תמיד ראה מה קורה מסביבו, ותמיד התנהל ברוח טובה, בקלילות ובלי דרמות. היה אמיץ והשרה ביטחון על מי שסביבו".
במהלך השנים פיתח תחביבים שהסבו לו הנאה רבה: רכיבה על אופניים, גלישה בסנובורד וספורט אתגרי, בעיקר ספורט ימי כמו צלילה ו"גלישת קַייט" – גלישה במים באמצעות עפיפון וגלשן, תחביב שחלק עם אשתו.
הוא מאוד אהב מוזיקה ישראלית, אהב לשיר ובין השאר עקב אחרי פרקי "שיר אחד", פודקאסט שנעשה ע"י מאיה קוסובר וההאזנה לו חיברה את כל המשפחה לדבר היפה הזה שמספר איך נוצרו השירים שהם נכסי צאן ברזל בארץ שלנו. מאיה אף מתכננת להקדיש את אחד הפרקים לזכרו של איתי.
מגיל צעיר אהב מאוד לבנות, להרכיב ולתקן כל דבר. הוא היה "הנדימן" מוכשר, וידע למצוא פתרון כמעט לכל בעיה מכאנית. הפרויקט האחרון שלו, שאותו הספיק להשלים ימים בודדים לפני גיוסו, היה הקמת "מטבח חוץ" בחצר ביתו.
בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.
איתי שירת במילואים בגדוד 8111 ("יהונתן") של חטיבה 5 ("עוצבת השרון"), בתפקיד קשר מג"ד, ועם פרוץ המלחמה גויס בצו 8. בתחילת הלחימה טיהר עם חיילי החטיבה את המרחב בין כפר עזה לקיבוץ רעים, ועם הכניסה הקרקעית של צה"ל לעומק שטח רצועת עזה השתתף בלחימה בדרום הרצועה.
איתי היה אהוב על חבריו לפלוגה וזכה להערכה רבה ממפקדיו על המקצועיות, האחריות והמסירות שאפיינו אותו. מפקדו סיפר שאיתי היה מזוהה בזכות החיוך שעל פניו ופק"ל הקפה שנשא איתו לכל מקום, והוסיף: "הייתה לו רגישות עצומה לכל מי שסביבו, והוא ראה שליחות בשירות המילואים שלו". גם כשחלה במהלך המלחמה ושוחרר לביתו לכמה ימים, קיצר את חופשת המחלה וחזר לגדוד כדי לאפשר ללוחמים אחרים לצאת הביתה.
ב-10 בדצמבר 2023 פשטו לוחמי גדוד 8111, ובהם איתי, תחת צוות הקרב של חטיבה 4 (חטיבת "קרייתי"), על מרחב תשתיות טרור בבית ספר בפאתי העיר ח'אן יונס. כשניגשו לסרוק פיר מנהרה בחצר מבנה, נקלעו למארב מחבלים. הכוח של איתי נפגע ממטען רב עוצמה, ואיתי נהרג במקום.
מלבד איתי נהרגו בתקרית זו ארבעה לוחמי מילואים. לוחם נוסף נפצע באורח קשה.
רב-סמל מתקדם איתי פרי נפל בקרב ביום כ"ז בכסלו תשפ"ד (10.12.2023). בן שלושים ושש בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין. הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים, הורים ושלושה אחים.
בין חפציו של איתי, שהוחזרו למשפחתו, נמצאה תמונה שלו במדים, כשהוא מחייך חיוך רחב ואוחז בידו ציור של בנו הבכור, עידו, ובו לב גדול בשלושה צבעים, ומשפט שנכתב באותיות דפוס גדולות: "אני אוהב אותך, אבא, אני מתגעגע ומקווה שלא תיפצע". את התמונה הזאת, שהתפרסמה בתקשורת, החזיק איתי בכיסו לאורך הלחימה.
ספדה לו אשתו: "אני אוהבת אותך כל כך שמילים לא יכולות לתאר. אני עצובה כל כך שהגוף שלי לא יכול להכיל את הצער. היית האושר שלי. איזנת אותי, הרגעת אותי. תמיד תמכת בי, האמנת בי ותמיד היית אופטימי וראית את הצד החיובי בכל דבר. אנשים כמוך פשוט אין. אין מי שלא אהב אותך, אין לב שלא כבשת עם החיוך הלבבי שלך והעיניים הזורחות. לב זהב ענק, ענק כל כך! כמה אהבת אותנו. את עידו, גיל, אורי ואותי. אני יודעת שאהבת, כי לא פספסת הזדמנות להראות לנו".
ספד לו אביו: "הבן היקר שלי, בן מדהים, אח נהדר, דוד אהוב, בן משפחה שאין כמוהו, וכמובן בן זוג ואבא הכי טוב שאפשר לדמיין. חבר אהוב של כולם. כואב הלב. איך הפסדת, איתי שלי, את המשך החיים שלך. איך הפסדנו אותך. אתה חסר לי כל רגע. אתה בליבי בכל שנייה, וזה עצוב וכואב כל כך. רק אתמול סיירנו עם הגדוד שלך בעוטף עזה. שמענו והבנו ממקור ראשון מה עשית. אתה גיבור אמיתי. גאה בך, ילד יקר שלי. אוהב אותך ומבטיח שנהיה תמיד עם הילה והילדים".
ספד לו חברו, עידו: "תמיד אמרנו עליך שמכל החברים, אתה זה שהכי יודע לחיות, ובסוף אתה זה שנתנו לו לחיות הכי מעט. העולם זכה ליהנות ממך רק שלושים ושש שנים, אבל בזכות כל האור שהפצת לכל מי שהכיר אותך, הנשמה הגדולה שלך תהיה צרורה בחיינו לתמיד. מבטיחים שנעשה הכול כדי להמשיך לשמור על כל האור שהשארת בעולם. לא נפסיק להתגעגע, אבל גם לא נפסיק לחיות – בדיוק כמו שהיית רוצה. שלום, חבר".
איתי מונצח בדרכים רבות:
דף לזכרו הוקם באתר memoriz.plus ובו הספדים רבים של בני משפחה וחברים.
בפברואר 2024 נטעו בתיכון "מכבים רעות – מו"ר" שדרת עצי פרי לזכרם של החללים בוגרי בית הספר, ובהם איתי. אימו נשאה דברים בשם המשפחות: "כאן, במקום זה, איתי התחנך לנתינה, לחברות, לאהבת הארץ ואהבת המדינה. ערכים אלו ליוו אותו בכל תחנות חייו".
ביוני 2024 חנכה עיריית מודיעין, שם גר, משעול לזכרו של איתי, בפארק בין רחוב רותם לרחוב האגוז.
איתי היה פעיל בשבט "אופק" של תנועת הנוער "הצופים". הנהגת השבט הנציחה את זכרו בשינוי שמו של גדוד "ה' אלונים" לגדוד "איתי".
אילנה יוגב כתבה ספר שנקרא "משפחה של גיבורים", שמיועד להנגיש את נושא אובדן האב לילדים צעירים – ספר שנכתב בהשראת הסיפור של איתי, אותו אילנה הכירה כאחד החברים של בתה.
חברי ילדות של איתי – חברים קרובים שהלכו איתו לכל אורך הדרך מילדות, יזמו לזכרו "האקתון" שנתי בתיכון "מכבים רעות – מו"ר", שבו למד, ובמרכזו הקמת פרויקט למציאת פתרון לבעיה ממשית. ההאקתון עוסק בתכנים שהיו קרובים לליבו של איתי, מטרתו תרומה לקהילה ולחברה והפרויקט שנבחר כטוב ביותר זוכה במימון ובליווי ליישומו.