בתם הבכורה של אטי ורן, נולדה ביום ט"ו באדר א' תשכ"ה (17.2.1965) בבאר-שבע. נופי ילדותה משתבצים בנופי ארצות-השליחות שמשפחתה הגיעה אליהן במסגרת מגוון שליחויות. בשחר ילדותה נלוותה אילנית להוריה לבלגיה, ושם חוותה את חוויות החברותה בפעוטון בלגי, המהווה מעין מבוא למעון ויצ"ו. בתום תקופת השליחות בבלגיה, הגיע תור הגנים: גן עירוני וגן חובה אותם עשתה אילנית בגן "סביון" בבאר-שבע. מסלול לימודי היסוד של אילנית הוא מסלול מפותל. ראשיתו בכיתה א' בבית-ספר "ניצנים" בבאר-שבע, המשכו בכיתה ג' בבית-הספר בהולנד. ובשנים 1977-1975 היא הוסיפה ללמוד בבית-ספר "ניצנים" בבאר-שבע. בשנת 79-1978 – בצאת המשפחה לפרס – הגיע תור הלימודים בבית-הספר על-שם בן-גוריון בטהרן, שם היא סיימה את הלימודים בכיתה ז' ועם התחלת שנת הלימודים בכיתה ח' – נאלצת המשפחה לעזוב את פרס, בעטיה של המהפכה החומיינית. את הלימודים היסודיים סיימה אילנית בבית-הספר "ניצנים" בבאר-שבע, בשנת 1979.
משחר ילדותה ניכרו קווי אופיה של אילנית – אופי המקרין על הסביבה והסובבים אותה – נערה מצפונית, אהובה על הכול, הממזגת בתוכה רוך והחלטיות, תמימות ופיקחות, כיאה לבהירות מחשבה ולצלילות הרגש. למרות שהייתה פעמים אחדות בחו"ל, השכילה אילנית לשמור על קשרי-ידידות עם בני-גילה בבית-הספר ובתנועת "הצופים". אל תנועת "הצופים" היא הצטרפה בכיתה ג' לשבט "ניצני הנגב". לימודים על-יסודיים סיימה אילנה בבית-הספר התיכון העירוני מקיף א' – במגמת שרטוט בניין, במחזור כ"ט בשנת 1983. בתקופה זו היא הוסיפה לפעול בתנועת "הצופים", ובמסגרתה סיימה קורס הדרכה. השלב הבא בחייה – הוא "צנובר" – גרעין הנח"ל בניר-עם, עמו שהתה בקיבוץ ניר-עם עד בוא תור גיוסה לצה"ל.
ב-16.12.1983 התגייסה אילנית לנח"ל, ובסיום תקופת הטירונות החלה לשרת במסגרת הגרעין בקיבוץ יראון שבצפון. בסיום הבט"ש עברה אילנית לתקופה קצרה לבקעה, עד שקיבלה את התפקיד, שחפצה בו בכל מאודה, והוא – פקידה פלוגתית בגדוד של הנח"ל המוצנח. בתפקיד-שדה זה באו לידי ביטוי אומץ ליבה ולהיטותה להושיט עזרה.
ביום כ"ג בכסלו תשמ"ה (16.12.1984), נפלה רב-טוראי אילנית בעת מילוי תפקידה. היא הובאה למנוחת עולמים בבית-העלמין הצבאי בבאר-שבע. היא השאירה אחריה הורים ואח.
במכתב תנחומים למשפחה, כתב מפקדה: "לצערי לא זכיתי להכיר את אילנית תקופה ארוכה בחייה. יום אחד התייצבה בגדוד ובפיה משאלה אחת, להיות פקידה פלוגתית. מרגע שקיבלה את תפקידה החדש בגדוד, פרחה וצמחה, יצרה קשרים טובים עם החיילים והסגל, וכל חייה החברתיים של הפלוגה הסתובבו סביבה. תמיד נראתה דואגת לכל מחסורם של החיילים, משוחחת איתם וחברה להם. בסוף כל מסע ואימון חיכתה עם פרוסה של כיבוד ועוגות שאפתה. אילנית הפכה לגורם משפיע, שאי אפשר בלעדיו. אין מלים בשום לשון לומר את מה שאינו ניתן להיאמר. אין ניחומים לאבלם של הורים שכולים. יש רק משאלה, שלא עוד ! שיהיה כוח לשאת גזירת הגורל המר הזה, הרודפת אותנו ומכה ביחידים בלא הבחנה".
משפחתה הוציאה לאור חוברת לזכרה, ובה קורות חייה ודברים לזכרה.