אילנה, בת מרים ומנחם אליקים, נולדה בירושלים בח' כסלו תשי"ג (26.11.1952), אחות צעירה לחנניה ולרנה. בגיל חמש נסעה עם משפחתה לשנתיים לאמסטרדם בהולנד, שם היה אביה שליח הסוכנות ושם למדה בכיתה א'.
משחזרה נקלטה היטב בבית ספר "מעלה", היתה תלמידה טובה ובנוסף פעילה מאוד בועד הכיתה. היא המשיכה לתיכון "מעלה" וסיימה אותו בהצטיינות, הצטיינותה הייתה גם בכך שלמדה תחת אביה, שהיה מורה ומנהל בבית ספרה.
אילנה אהבה מאוד לצייר ולרקום, לשיר, לרקוד ולנגן בגיטרה. כיוון שניחנה בכשרון טבעי למשחק ולחיקוי השתתפה בתפקידים ראשיים בהצגות בית הספר. היא הייתה ספורטאית מצטיינת בריצה, קפיצה לגובה ושחייה, נערה חברותית ותוססת, חברה מסורה בתנועת "הצופים הדתיים". לאילנה היה כח רצון חזק ודעות מגובשות המבוססות על כושר שיפוט חריף, ועם זאת הייתה סובלנית מאוד לדעות של אחרים.
בקיץ שאחרי סיום התיכון ובחינות הבגרות נסעה אילנה עם חבריה לתנועה למחנה עבודה במושב הצעיר רמת מגשימים שברמת הגולן, כהכנה לגיוס הקרוב לנח"ל. ביום שלישי תשעה באב תש"ל (11.08.1970) אחר הצהריים הצטרפו אילנה ושתיים מחברותיה, יונה סובר ותמר דרור, לצוות מרמת מגשימים שנסעו להכין את העבודה בפלחה. החמישה יצאו בג'יפ לשדות, ומשבוששו לשוב החלו חיפושים אחריהם. רק אחרי שעות התברר שהג'יפ עלה על מוקש וכל חמשת נוסעיו, ובהם אילנה, נהרגו.
אילנה הייתה בת 17 וחצי שנים במותה. הותירה הורים ואחות. אחיה חנניה נהרג כטייס בקרב ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. היא הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין בהר המנוחות בירושלים.
סמוך למקום האירוע ברמת הגולן הוקמה אנדרטה לזכר חמשת ההרוגים.
דברים לזכרה של אילנה כונסו בספר "החוט שניתק" שיצא לזכר שלוש החברות שנהרגו. כך כתב הסופר חיים הזז, שכן ומכר:
"אילנה בולה, נערה בת שבע עשרה. ארץ שלא נגלתה, לא נודעת. רגל אדם לא עברה בה ועין לא ראתה. ארץ יתירה ביופיה, בפלאים נעלמים שבה, במרחבי אופקים רחוקים, רסיסי טל ונוגה וקסם.
מפעם לפעם שמעתי אותה שרה במרפסת הבית הפתוחה לגן. כל שבח נעוריה, כל יקר געגועיה נשתפכו בקול שירה. מפעם לפעם ראיתיה עומדת ליד גדר ביתה, קלה וזורחת ונידנוד שחוק ביישני על שפתיה. אותה שעה בטלו כל ספיקות שבלב ונשתנה העולם להיות ברור, עולם שכולו כדאי.
אי זה הפה שיאמר כמה ברכה וכמה טובה נסתלקו מן העולם!
וצר מאוד, מאוד!".