בת שרה ושמחה גולדשטיין. נולדה ביום כ' בניסן תשכ"ה (22.4.1965) בחדרה. בת בכורה ואחות לתאומים רונן ואופיר. אורית החלה את לימודיה בבית-הספר היסודי אחד-העם והמשיכה לתיכון חדרה במגמה הביולוגית. מנהל התיכון, ד"ר אריה לוקר, סיפר על אורית: "אורית היתה חביבת המורים, בהתנהגותה השקטה והנעימה, ביכולת הלימודים שלה. תמיד מוכנה היתה, מסודרת – תלמידה לתפארת, כל זאת ללא מאמץ, כך פשוטה היתה. בכל פניה אליה – היה הסומק עולה על לחייה מצניעות וענווה". בנעוריה הייתה אורית פעילה בתנועת הצופים בחדרה. אהבה אחרת היתה עולם החי והצומח. אורית היתה אספנית נלהבת של פרפרים וזוחלים, גידלה בביתה מספר חתולים וכלבים והרבתה לטייל בחיק הטבע.
בתחילת דצמבר 1983 התגייסה אורית לצה"ל, ובתום אימוני הטירונות הצטרפה לעתודה האקדמית במכללת לוינסקי לחינוך והתמחתה בהוראת טבע. אורית סיימה את לימודיה בהצטיינות, קיבלה תעודת הוראה ותואר B.Ed., ובאוקטובר 1987 החלה בשירות החובה בצה"ל. היא עברה קורס קצינות והשלמה חילית, שבסופם הוענקה לה דרגת סגן. בהמשך, הוצבה בבסיס מחוו"ה אלון ליד כרמיאל, ושימשה כעוזרת למדריכה הראשית.
בשלהי אפריל 1990 הצטרפה לשורות צבא הקבע ומונתה לתפקיד קצינת שיקום כלואים בכלא 6 ליד עתלית. תפקיד זה, כמו גם תפקידים אחרים בחייה, מילאה בהצלחה ולאחר כמה חודשים הועלתה לדרגת סרן.
באותה שנה חלה אביה של אורית, והיא טיפלה בו במסירות אין קץ עד מותו בשנת 1993, כאשר כל אותה עת היא ממשיכה בעבודתה הקשה כקצינת שיקום.
בשנת 1990 נישאה אורית לבחיר לבה, רון פרגר, בן חדרה, ויחדיו החלו בהקמת הקן המשפחתי. הם עמלו על תהליך בניית בית בחדרה, שאת סיום בנייתו לא זכתה אורית לראות.
מסירותה לתפקיד הצבאי, שבלטה לעיני מפקדיה, הביאה לקידומה המהיר, ובשנת 1994 מונתה לתפקיד ראש מדור שיקום כלואים במפקדת המשטרה הצבאית ולאחר חודשים מעטים הועלתה לדרגת רב-סרן.
באוגוסט 1995 נולדה בתה חן. אולם אורית לא הסתפקה בתפקידה כאם, חזרה לשירות הצבאי ומילאה כמה תפקידים, שהאחרון בהם היה מפקדת מרכז שליטה בענף כליאה, תפקיד הספיקה למלא במשך שלושה חודשים בלבד.
אורית נפלה בעת מילוי תפקידה ביום י' בחשוון תשנ"ח (10.11.1997), בתאונת דרכים שאירעה באזור צומת מורשה, עת נסעה במסגרת תפקידה לביקור במתקני מעצר באזור יהודה ושומרון. במהלך הנסיעה נפגעה אורית באורח אנוש על-ידי משאית. בת שלושים- ושתיים היתה בנופלה. היא הובאה למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית-העלמין בחדרה. הותירה בת, בעל, אם ושני אחים. בדרכה האחרונה ליוו אותה בני משפחה ומאות חברים מילדות, מספסל הלימודים בתיכון ובאקדמיה, מורים ומחנכים, מפקדים ופקודים. על קברה נחקקו המלים: "במשפחה ובשירות היית מופת, מאתנו נקטפת באיבך, בלא עת".
על קברה ספד לה בעלה, רון: "אורית, היית אימא נהדרת, רעייה למופת, אשת בית לתפארת וקצינה מעולה. מעולם לא פגעת באיש, רק טוב ידעת לעשות. ועל כך יעידו כל החברים שבאו ללוות אותך בדרכך האחרונה, במקום לבית החדש והמרווח שעליו חלמת ועמלת. אורית, אני מבטיח לך בשם הורי, בשם אמך ובשמי, שנמשיך לגדל את חן שלנו בדיוק כפי שהיית רוצה. לא יחסר לה דבר מלבד החשוב מכל, אמא שלה, אורית".
משפחתה של אורית קיבלה תעודת הוקרה וכבוד חתומה על ידי ראש אגף כוח-אדם. המשפחה הנציחה את זכרה בהענקת מלגה שנתית לתלמיד בית-הספר התיכון שבו למדה אורית.
הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף אמנון ליפקין-שחק, כתב למשפחה במכתב התנחומים: "אורית, זיכרונה לברכה, שירתה כראש מדור עצורים במפקדת קצין משטרה צבאית ראשי, עת נהרגה בתאונת דרכים. תוארה על-ידי מפקדיה כקצינה אחראית ומסורה, שהקדישה רבות מזמנה לתפקידה, תוך גילוי סובלנות ודאגה לחייליה. אהבה מאוד את שירותה הצבאי וגילתה מעורבות רבה בכל אשר נתנה ידה בו."
מפקד חיל המשטרה הצבאית, תא"ל נירעם, אמר בדברי ההספד שנשא: "יודע אני מה עז היה רצונך להצליח, להתקדם ולהביא כבוד והערכה למשפחתך, יודע אני כמה אהבת את המשפחה הצבאית ועד כמה היית מוכנה להקדיש למשפחה זו תוך הקרבה וויתור אישי יוצא מגדר הרגיל. אורית מוכרת בחיל שנים רבות ולמרות שבתחילת דרכה היתה נציגת חיל-החינוך הרי שמהר מאוד הפכה לסמכות ולמקור למקצועיות ונורמות עבודה שלא תמיד מכירים כאלה".
סא"ל ששון, מפקדה של אורית, כתב לזכרה: "כשבאים להעלות על כתבים/ ומנסים לעשות תקציר של פעלים/ זו מלאכה עצובה מאוד והדמעה בעיניים./ אורית שימשה יד ימיני כמפקד מיתקן כליאה/ ושם במהלך שלוש שנים של עבודה קשה,/ גיליתי אדם וקצינה נפלאה./ יודעת מקומה כעוזרת נאמנה,/ וככזאת סוגרת קצוות ומדווחת קדימה./ תמיד מקפידה להבהיר שהפרוייקט הבא, נמצא כבר בעשייה./ אוהבת אדם ורגישה היתה אורית בעבודתה,/ וכל חייל הנמצא במצוקה, הפך להיות פרוייקט שיקום ולא לתפארת המליצה./ התעניינותה, כמו גם התעניינותי, בבעיות, בשמחות ובמצבים אישיים,/ הפכו אותנו גם לידידים טובים./ ידידות שבה לא מפספסים, לא יום הולדת ולא יום נישואין./ באם ניתן לסכם כאלו חיים/ הרי שאורית היתה טעמם, טעם החיים וחבל על דאבדין./ מי ייתן ויעמדו לזכותה מעשייה,/ ובצרור החיים יכתבוה."
נציג חיל המשטרה הצבאית אמר על קברה של אורית: "את שעסקת בעזרה ודאגה לכל הסובבים אותך, השארת את כולם עזובים. בין התפקידים הרבים שעסקת בהם, הגשת עזרה ושימשת אוזן קשבת ויד מלטפת לכלואים רבים. הענקת לכל אחד מהם יחס אישי ובעינייך ראית בכל אחד עולם ומלואו. האמנת בכל לבך בשיקומם והצלחת לשכנע את כל הנוגעים בדבר ביכולתם להשתלב בחיים הרגילים. היית מסורה ודאגתך באה לידי ביטוי גם בבית ומאז מות אביך קיבלת על עצמך תפקיד ללא כל הכתרה. הענקת חום ואהבה לאמך ואחייך וכאחותם הבכורה היית להם גורם מאחד."
אופיר, אחיה של אורית, ספד לה: "אישה שהדבר שהנחה את חייה היה אהבת האדם. אהבה במלוא מובן המילה: נתינה אינסופית, ללא גבול וסרק. אורית, כשמה כן היתה: אור, המאיר את הסביבה בכל מקום שבו הוא נמצא. כשנולדת האיר האור בביתנו, בת ראשונה להורים אוהבים. שלוש שנים אחריך נולדנו אנחנו, התאומים. היית לי האחות הגדולה, הטובה, התומכת, העוזרת, המעודדת, המבינה…"
האח רונן כתב: "כיצד אפשר לתאר אדם שנלקח בטרם זמנו? הרי הוא לא הספיק לתת מעצמו. במקרה של אורית היא הספיקה לתת מעצמה בכל רגע וכמה שיותר. אורית היתה מלאה באכפתיות, ברצינות וברצון לתת את המקסימום בכל תחום שעסקה בו. אורית היתה אחות נהדרת, תמיד מתעניינת ותמיד מוכנה לעזור ולתמוך. בכל אשר פנתה הצליחה – לימודים, עבודה, חיי משפחה. חבל שלא ניתן ליהנות מיופייה החיצוני והפנימי. כי זהו חוסר, שהוא חלל ענק."
כותב בעלה, רון: "בימים אלו אני מסיים את בניית הבית שהתחלנו לבנות ביחד, והיה בעצם מעשה ידינו להתפאר, לאחר שנות עמל קשות של שנינו. ואכן, זהו בית לתפארת. יודע אני כמה מאושרת הייתה אורית לו זכתה לגור בבית זה ואיזו אמא גאה היא הייתה בראותה איזו ילדה מקסימה יש לנו, שמזכירה לנו מאוד באופייה, בחוכמתה וביופיה את אמא שלה, שנקטפה מאיתנו. אורית הטביעה את חותמה בכל אשר עסקה וכעת, כשנה לאחר שנלקחה מאיתנו, תחושת החסר קשה מנשוא. כל מי שהכיר אותה, אוהב אותה ומתגעגע מאוד לאורית שיצאה מביתה למילוי משימה צבאית ולא זכתה לחזור. מי ייתן ויעמדו לזכותה מעשיה ותהיה נשמתה צרורה בצרור החיים".