אהוד שני ז"ל

בן אדית ויוסף שנורמן. אהוד נולד ביום כ"ח בכסלו תש"ד (25.12.1943) בירושלים, אח צעיר של דליה. הוריו הגיעו לירושלים מפולין במחצית שנות השלושים, האם הייתה מורה להתעמלות והאב היה איש ביטחון שנים רבות, חבר ה"הגנה" ומייג'ור בבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה.

בראשית מלחמת העצמאות היה אביו של אהוד קצין קישור מטעם הסוכנות היהודית לשלטונות הבריטים בארץ. אהוד היה אז בן ארבע שנים וחווה את מאורעות המלחמה בירושלים: ההפגזות, קיצוב המים והמזון, איסוף רסיסי פגזים וקליעים. המאורעות הותירו בו רושם עז, ובהיותו בן לאיש ביטחון החליט כבר אז שייעודו בתחום הביטחון. בתום מלחמת העצמאות היה יוסף, אביו של אהוד, חבר בוועדת שביתת הנשק עם ירדן. אחר כך מונה כחבר בוועדת שביתת הנשק עם לבנון, לכן ב-1949 המשפחה עברה לחיפה.

אהוד החל את לימודיו בבית הספר היסודי "חוגים" בחיפה. כשהיה כבן עשר הוקמה חטיבת הצנחנים, ואהוד החל לאסוף כל פרט אודותיה. על דלת ארון הבגדים שלו צייר מצנח.

בתום לימודי היסוד אהוד התקבל כחניך למחזור ח' בפנימייה הצבאית בחיפה, ובמסגרת זו למד לימודי תיכון בבית הספר הריאלי בעיר. בפנימייה מצא אהוד את ראשית התגשמות מאווייו, את כור המצרף של מפקדי צה"ל. המשמעת הצבאית תאמה את אופיו, הוא התמסר ללימודים ולאימונים והיה נחוש להצליח בכל המבחנים. ואכן אהוד הצטיין בכול, בעיקר במקצועות התורה הצבאית, השדאות, קליעה למטרה וספורט לסוגיו. כן בלט כמנהיג בקרב עמיתיו ללימודים, מי שמדרבן את כולם ומפשר בבעיות, מי שדעתו מקובלת על כולם. בטקס הסיום של המחזור עמד אהוד על מגרש המסדרים זקוף, מישיר מבט, נחוש ומצוחצח, עת הוענקה לו תעודת החניך המצטיין.

במקביל ללימודיו היה אהוד חניך ומדריך בתנועת "הצופים". הוא בלט כמדריך מסור, שהיקנה לחניכיו ערכי אהבת המולדת לצד אימוני כושר ושדאות. מפעם לפעם הוא גם פרסם בביטאון הצופים רשימות שהביאו את דעותיו בנושאי חינוך והדרכה. כל אלה פיתחו באהוד את תכונות המנהיגות והדוגמה האישית.

לאורך כל שנות לימודיו אהוד עסק הרבה בספורט, בעיקר באתלטיקה, בשחייה ובדיג תת-מימי. הוא אהב מאוד את הארץ והירבה לטייל במרחביה – ברגל או רכוב על אופניים, ותמיד במכנסיים קצרים. בטיולים שילב אהוד עוד שניים מתחביביו – איסוף מאובנים וצילום. בעיזבונו נמצאים מאובנים רבים, לצד אוסף תצלומים. מאימו ספג אהוד אהבה מיוחדת לאמנות, בשעות הפנאי הוא נהג לבקר בתערוכות ובמוזיאונים, אהב מוזיקה וכנער הקים לעצמו ספרייה של שירי עם מארצות הברית.

מהפנימייה הצבאית אהוד התגייס לצנחנים, והוצב כמפקד כיתה (מ"כ). ימיו הראשונים בתפקיד היו קשים, שכן עמיתיו המפקדים וחניכיו ראו בו – מי שהגיע מהפנימייה ישירות לתפקיד מ"כ ולא עבר טירונות וקורס מ"כים בצנחנים – נטע זר. אך עד מהרה הוא בלט במקצועיותו, במנהיגותו ובהזדהותו המלאה עם ערכי צה"ל וזכה באמון ובהערכה מכל סובביו. עם הזמן נרשמו בפנקסו של אהוד חמישים צניחות, כולל צניחות חופשיות.

כישוריו של אהוד זוהו על ידי מפקדיו והוא התקדם בתפקידים בקצב מהיר: סיים קורס קצינים כחניך מצטיין, היה מפקד מחלקה, סגן מפקד פלוגה ומפקד פלוגה. כמפקד השתתף בפעולות רבות, ביניהן מבצעים בקלקיליה ובסמוע, ושמו הלך לפניו כלוחם נועז וכמפקד מוכשר. בתום שירות החובה הוא המשיך לשירות קבע בצנחנים.

קצין צנחנים ראשי הראשון, אהרון דוידי, ומפקד חטיבת הצנחנים רפאל איתן, סימנו את אהוד כמתאים לתפקידים מיוחדים ושלחו אותו לקורס מפקדי קומנדו בצבא הצרפתי, קורס אותו סיים בהצטיינות. בשובו נבחר להקים בצנחנים יחידת סיור ממונעת על שריוניות שנרכשו מצרפת. לצורך כך אהוד למד צרפתית בקורס מזורז ונשלח לצרפת להשתלמות על שריוניות AML. אחר כך הצטרף אליו בצרפת צוות שעבר הכשרה בהפעלת השריוניות, שבצה"ל קיבלו את השם – "דוכיפת". היחידה המתהווה אומצה על ידי חיל השריון, ומפקדיה עברו קורס מפקדי טנקים.

אהוד ניצח על כל הפעילות. הוא בחר את לוחמי היחידה שהקים, פיקד על אימוניהם וגיבשם לכדי יחידה לוחמת. בסוף שנת 1966 הוקמה סיירת דוכיפת. סגן אהוד, מקים היחידה ומפקדה, בלט כמפקד כריזמטי ומוערך, ורבים אמרו עליו כבר אז שקורץ מחומר רמטכ"לי, שנועד לגדולות.

בימי המתיחות שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים עוד לא היה לסיירת החדשה תפקיד מבצעי. בצהרי היום הראשון למלחמה, 5.6.1967, פרצו הקרבות בירושלים, שבה עבר אז הגבול בין ישראל לירדן, והסיירת צוותה ליחידות הלוחמות: מחלקה בראשות סגן המפקד צורפה לחטיבה 4, ושאר היחידה בפיקוד אהוד צורפה לחטיבה 10, חטיבת הראל. גזרת החטיבה הייתה צפון פרוזדור ירושלים ומשימותיה – חסימת כוחות שיגיעו מירדן, וכן פריצה למובלעת הישראלית בהר הצופים.

סרן אהוד נפל בקרב ביום השני למלחמת ששת הימים, כ"ז באייר תשכ"ז (6.6.1967). בלילה שלפני כן התקדמו שריוניות סיירת דוכיפת לצד הטנקים בדרך הסלעית מצפון לירושלים, ובשחר היום השני למלחמה הגיעו לגב ההר באזור תל אל-פול בציר ירושלים – רמאללה (כיום – פסגת זאב). בהגיעם התקבל דיווח על התקדמות חטיבת שריון ירדנית ממזרח לעברם ומפקד החטיבה הורה לסיירת דוכיפת, שהייתה בראש הכוח, להתמקם במטרה לבלום אותם. אהוד פרס את כוחותיו ואלו החלו לירות לעבר טנקי ה"פטון" הירדנים. פגז שנורה פגע בשיריונית של אהוד, בעת שתמרן לעמדה שלטת, הוא והתותחן נהרגו במקום.

אהוד היה בן עשרים ושלוש בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר הורים ואחות.

אהוד מונצח בכמה אופנים:

הקרן הקיימת לישראל נטעה את "חורשת הארבעה" בהרי ירושלים, לזכרם של ארבעה קצינים שנפלו במלחמת ששת הימים – ואהוד ביניהם.

פרס על שם אהוד ניתן מדי שנה לחניך מצטיין בפנימייה הצבאית בחיפה.

הופק סרט הנצחה מטעם עמותת הצנחנים.

בשנת 1988 יצא לאור ספרם של משה גרשוביץ, אריה חשביה ויוסף אשכול: "באמונה שלמה: סיפורה של סירת 'דוכיפת' ושל מפקדה סרן אהוד שני".

בשטח פארק דני-הי בקיסריה, המנציח את הנופלים בוגרי הפנימייה הצבאית, יש מטווח ירי שהוקם לזכר אהוד, אשר עסק הרבה בספורט הקליעה.

שמו של אהוד מונצח בכמה אנדרטאות לזכר הלוחמים שנפלו בירושלים, ביניהן:

אתר ההנצחה בגבעת התחמושת. אביו של אהוד היה מנהל האתר עד פטירתו.

אנדרטה בגן ציבורי בגבעת המבתר בירושלים לזכר שנים-עשר נופלי סיירת דוכיפת, ביניהם אהוד, שנפלו באזור תל אל-פול במלחמת ששת הימים.

אנדרטה בפארק הארכיאולוגי בגבעת זאב לזכר כל נופלי סיירת דוכיפת. האנדרטה הועברה לכאן ממקומה המקורי, שדה הקרב בתל אל-פול. בסמוך נקרא רחוב על שם היחידה – רחוב סיירת דוכיפת