רועי דרור ז"ל

נפל ביום ח' בתמוז תשס"ב
18/06/2002

מידע כללי

מין
זכר
בן
19בנופלו
דרגה
שבט
הנהגה

בן בכור לתחיה ויהודה. נולד ביום כ' באדר תשמ"ג (5.3.1983), ילד יפה, בעל עיני דבש חוקרות ומרץ רב. רועי נולד ב'חוות הצופים' – מרכז הדרכה של תנועת הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן. אביו יהודה ניהל את המקום ומאחר שהמקום היה מבודד ומאוכלס רק על-ידי משפחתו, אב, אם וילד קטן, התחנך רועי בילדותו המוקדמת בקיבוץ רמת יוחנן.

אמו מספרת: "זיכרונות רבים היו לרועי מ'חוות הצופים', זיכרונות שלא האמנו שייטמעו בו כילד כה קטן. אולם כשבגר והיה לנער היה נזכר בערגה ואהבה רבה באותם זיכרונות שהטמיעו בו את האהבה הגדולה לטבע ולצופים. הוא היה גאה מאוד בתואר שהדבקנו לו 'הילד הראשון של תנועת הצופים'. הוא זכר את הנסיעות על הטרקטור אל מאגר המים הגדול של הקיבוץ, את ההשתוללות באסם הכותנה, את נחש הצפע שהוא ואבא תפסו במחסן ובעיקר את החופש והמרחבים."

כשמלאו לו שלוש נולדה אחותו עפרי, אף היא ב'חוות הצופים'. וכשהיה בן חמש עברה המשפחה לגבעת אלה, יישוב קהילתי בצפון, בין נחל ציפורי לעמק יזרעאל. שם למד רועי בגן ועד כיתה ב'. רק שנתיים גרה המשפחה בגבעת אלה, אולם היו אלה ימים מאושרים. רועי רכש חברים חדשים וטייל בגבעות שסביב היישוב עם חברו גלעד, ללא ידיעת הוריו, כאשר הוא בן שבע בלבד, ונטל עימו מקל מחודד להגנה מפני תוקפים. בגבעת אלה נולדה אחותו תמר.

בן שבע היה רועי כשקבעה המשפחה את ביתה בכוכב יאיר, שם נולדה אחותו הצעירה ירדן. ילדות ובגרות מאושרת ועתירת פעילות עברו על רועי במקום, כיאה לנער כה תוסס וצמא ידע ובכל פעילות שנגע בה האירה לו ההצלחה פנים. שחקן טניס מצטיין, ספורט שאהב אך המיר אותו באהבה גדולה יותר והיא השחייה. שמונה שנים שחה רועי בנבחרת השחייה של כוכב יאיר. שנים של מאמץ, השקעה אינסופית ונחישות, שהובילו אותו למדליות רבות. השיא היה בגיל 12, כאשר זכה במדליית זהב – מקום ראשון ארצי בשחיית חזה.

כל דבר שעסק בו רועי נעשה ביסודיות רבה, בהתמסרות וללא ויתורים. בשנת 1995, והוא בן 12, נסע רועי עם נבחרת השחייה למחנה אימונים בפראג שבצ'כוסלובקיה. שנה אחר-כך נסע איתה שנית לבודפשט, בירת הונגריה. חוויות אלה הותירו בו רושם כה עז שבמשך שנים רבות נהג לספר את 'סיפורי צ'כיה'.

את האהבה לארץ ולנופיה רכש רועי בטיולים משפחתיים רבים ברחבי הארץ, טיולים שהמשיך בהיותו מדריך ומרכז בצופים ובהמשך בניווטים בצבא, שאהב מאוד. בהיותו בתיכון יצא לטיול השנתי בסנדליו הפרומים וביטחונו בדרכים כך שילדי השכבה שאלו אותו האם הוא המדריך.

על אהבתו הגדולה לשחייה ויתר רועי רק למען אהבה גדולה יותר שהחלה לתסוס בעורקיו בסוף כיתה ט' והיא אהבתו לצופים. אהבה ישנה, אהבת ילדות עליה גדל, ששבה וכבשה אותו בבגרותו. בכיתה י' החל רועי להדריך ילדים מכיתה ז' ביישוב הסמוך, צור יגאל. הוא השקיע שעות בהדרכה ובמקביל תרם את כישוריו גם בשבט כוכב יאיר. רועי גדל בבית על ברכי הנתינה, אהבת האדם, האמונה בבריות, נטילת אחריות – להיות 'ראש גדול' וליזום. ואת אלה הפנים ואף הגדיל לעשות. הוא חינך את חניכיו על כל אלה, על אהבת הארץ ועל ערכים הומניים של אהבת האדם. שנה אחר-כך, בכיתה י"א, נתבקש רועי להיות רשג"ד, ראש גדוד, של כיתות ד'. היתה זו שנה ראשונה שכיתות ד' הצטרפו לשבט 'צור' ורועי התייחס לכך באחריות כבדה. הוא היה מנווט בישיבות הצוות בין רצינות ורצון להעביר מסרים למדריכים ובין היותו חבר שלהם ובן גילם. הוא צחק איתם אך מעולם לא ויתר להם. כפי שדרש מעצמו כך דרש מאחרים ובמיוחד בכל הקשור לבטיחות.

רועי היה נער שהתחבר לנשמת סובביו. הוריו מספרים: "הוא היה משאת נפשנו, בבואת דמותנו המשופרת. כיום אנו מוצאים לעתים בבני נוער מוחצנות שחצנות ובוטות שהיו רחוקים מדמותו של רועי. הוא מעולם לא הרים את קולו, לא ניסה להתבלט, בקולניות או במרפקים – להיפך, את מקומו בחברה תפס לאט-לאט אך בביטחון שהלך והתחזק אצלו עם השנים. היתה לו כריזמה ונוכחות גם כששתק. מאלה שאינם מנדבים את דעתם, אך כולם מבקשים לדעת מה הוא חושב."

בקיץ שבין י"א ל-י"ב נשלח רועי, עם נציגים נוספים, להדרכה במחנות הקיץ של נוער יהודי, מטעם תנועת הצופים ולייצג את שבט 'צור', כוכב יאיר. רועי היה גאה בשליחות זו וראה בה אפשרות להשפיע על הנוער בארצות-הברית בנושא הערכים בכלל ובנושא של עלייה לארץ בפרט. הוא הצטייד ב-80 ק"ג של ציוד, שאסף בשקדנות ממפעלים שונים ברחבי הארץ: סטיקרים, דגלים, עלוני הסברה ועוד, וטס לצפון קרוליינה למחנה של 'יהודה הצעיר'. שלושה חודשים שהה רועי במחנה. "אני נהנה מאוד," כתב להוריו בכל מכתב, "אבל אני מתגעגע אליכם, הביתה, לצופים ולחברים." הוריו מספרים: "רועי מעולם לא עבר את גיל ההתבגרות במובן הקלאסי של הגיל. מעולם לא ניסה למרוד במוסכמות, בדעותינו ובסמכותנו, אולי מכיוון שנתנו לו חופש רב לבחור, אולי מכיוון שסמכנו עליו כל כך. תמיד התחשב, תמיד התעניין, שאל בעצתנו ועם זאת בחר לו את דרכו שלו ופעל על פי שיקול דעתו."

בשנתו האחרונה בתיכון קיבל רועי על עצמו לרכז את שבט הצופים בכוכב יאיר כרכז צעיר, תפקיד שביצע באחריות רבה ובהצלחה יתרה. הוא ידע לנווט בין הטיפות. מעולם לא פגע לרעה באיש ומעולם לא ניצל את סמכויותיו לרעה. הוא ידע להגיד את דעתו אך ידע גם מתי לסגת. הוא העדיף שלא לאבד חבר מאשר להיות צודק. שנה זו היתה המאושרת בחייו. במקביל לתפקידיו בצופים המשיך רועי בלימודיו בתיכון 'הרצוג' בכפר סבא. הוא לא השקיע זמן רב בלימודים מכיוון שזמן זה לא עמד לרשותו. אולם רועי היה אוהב ספר וצמא ידע. ציוניו היו יפים וציוני הבגרות שלו שהגיעו לאחר מותו היו גבוהים להדהים. הוא קרא ולמד בכל הזדמנות, אהב היסטוריה ותנ"ך, מקצועות שהרחיב בבגרות. את התנ"ך ציטט בכל הזדמנות וכן קרא וציטט שירה. הוא היה מתהלך בבית, בחור מזוקן, מתנשא לגובה של 180 ס"מ של גבריות ומדקלם שירים. במיוחד אהב את שירי רחל שנגעו לנפשו. "בן לו היה לי, ילד קטן שחור תלתלים ונבון…" היה מתרונן קולו.

ביולי 2001 התגייס רועי לצה"ל. הוא התלבט אם לצאת לשנת שירות, אולם סבר שדי היה בשנה שנתן לצופים כמרכז שבט ובהדרכה בארצות-הברית. חיידק הצבא שקינן בו והרצון למצות את עצמו ולהצטיין בתחומים נוספים הם שדחפו אותו להתגייס. רועי גדל בבית על סיפורי הצבא. אביו היה קצין חיל-רגלים, נח"לאי, גדוד 50 ואחר-כך קצין בגולני. בילדותו היה רועי מבקש שוב ושוב מאביו שיספר לו על צניחותיו ועל פעילותו בצבא. רועי לא רצה להתגייס ליחידת 'דובדבן', אולם היחידה ביקשה אותו עוד בבקו"ם. ביום הגיוס ביקש להתגייס ליחידות המיוחדות של הצנחנים, אולם למחרת סיפר להוריו שנציג 'דובדבן' שיכנע אותו להצטרף ליחידה. לאט-לאט הפך רועי לחייל. הוא למד להכיר את היחידה והיה גאה מאוד בה ובהשתייכותו אליה. הוא אהב את חבריו לצוות ואת הפעילות הצבאית. רועי היה בעל כושר גופני מצוין והוגדר כמוביל בצוות. שנות השחייה הרבות והאימונים שכפה על עצמו לפני הגיוס נתנו בו את אותותיהם, ובעיקר שאפתנותו הרבה והנטייה למצוינות הן שדחפו אותו קדימה. אבל תמיד עשה הכל בצניעות, בשקט המיוחד לו. הוא ידע שגם כאן הזמן והאיכות יהיו לטובתו. אמו מספרת: "כששב הביתה בשבת הייתי מציפה אותו בכל התבשילים האהובים עליו, מוכנה להוריד את הכוכבים עבורו והוא היה יושב ומספר בעיקר לאביו דברים קטנים, צבאיים, שגברים אוהבים ואני מתוך כל אלה רק קלטתי עד כמה הוא עייף, כמה קשה הם עובדים, ואיזו הכשרה הם עוברים עד היותם חיילים כשירים. אבל הייתי רגועה – הוא היה רק במסלול ומפקד היחידה אייל וייס ז"ל הבטיח לנו בטקס קבלת הכומתה שהם ישמרו לנו על הילדים. עשינו הכל על-מנת להקל עליו, לרפד את דרכו, כל שבת שנשאר בבסיס הגענו אליו עם ארוחות לכל הצוות. שעות נשארנו איתו מכיוון שידענו שהוא צריך קצת את הבית איתו. בשבתות, כשרועי היה יוצא הביתה, בין הריצה לחברים, בין הנסיעות לחוף הים ולסרטים, הוא היה יושב ליד המחשב, רושם את כל הדוחות והליקויים מהאימונים ומוציא רשימות מסודרות על-מנת להגיש למפקדיו כפי שביקשו רק ממנו. ליהודה אביו היה משאיר הוראות: 'תניילן לי את הרשימות, תכרוך לי את הדפים ותקפיץ לי את זה למחנה אדם עד 12 בצהרים.'. ויהודה כמובן היה מבצע ונהנה מכל רגע."

שבועיים לפני שרועי נהרג, מפקד הצוות שלו השאיר אותו שבת בבסיס מפני שרועי חרג בניווט בעשר דקות מהזמן שהוקצב, אבל בניגוד לאחרים הוא ביצע את המשימה עד תום. העונש כשלעצמו, להישאר שבת לא פגע ברועי, למרות שגם הוא כמו כל חייל אהב לבוא הביתה למשפחה, לחברים ולפינוק. מה שפגע בו היה העונש, שבעיניו ולפי ערכיו לא היה נכון. היה כאן דגש על הטפל ולא על העיקר, התייחסות לכמות הזמן ולא לאיכות, בניגוד להנחיות שניתנו להם לפני התרגיל. עצם העובדה שהיו אחרים שקיצרו את המסלול ולא מילאו את המשימה על כל היבטיה, אך עמדו בזמנים ונחשבו ל'בסדר', בעוד שאלה שנהגו לפי ההוראות אך חרגו מהזמן שלא היה ריאלי נחשבו 'לא בסדר'. בשיחת טלפון עם אימו אמר רועי: "אמא אתם מחנכים אותי למצוינות והצבא מחנך אותי לבינוניות."

שבוע לאחר-מכן, כששב הביתה, שאלה אותו אימו: "מה תעשה אם תעמוד שוב בפני אותה סיטואציה?" והוא ענה: "אני אפעל בהתאם לערכי ולאני מאמין שלי." היתה זו השבת האחרונה של רועי בבית.

ביום ח' בתמוז תשס"ב (18.6.2002) נהרג רועי במרחק עשרים מטר מפיסגת הארבל לאחר שניסה בשארית כוחותיו לטפס ולהגיע תוך שעה קצרה אל הפיסגה. ההנחיה שקיבל, בניגוד להוראות הצבא, היתה לעלות ממקום האסור בעלייה, לאחר יומיים מפרכים של ניווטים, בחום של 40 מעלות ב-12 בצהריים ועליו 30 ק"ג של משקולות אבנים כחלק מהתרגול. 10 דקות לאחר יציאתו לדרך ניתנה הוראה להפסיק את הניווטים עקב החום הרב במקום. רועי ובן זוגו, שהיו ללא מכשיר קשר תקין, לא קיבלו את ההודעה. הוריו משערים שעצם העובדה ששבוע קודם לכן נשאר שבת לאחר איחור של 10 דקות גרמה לכך שעתה ביקש רועי לעשות הכל על-מנת לעמוד בזמנים למרות שהזמן שהוקצב לו לטיפוס היה שעה, זמן לא ריאלי לכל הדעות ובמיוחד בתנאי השטח.

בן תשע-עשרה היה רועי בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בכוכב יאיר. לאחר מותו הועלה לדרגת סמל. רועי הותיר אחריו הורים ושלוש אחיות. שנתיים וחצי אחרי נפלו נולדה אחותו עומר.

"רועי השאיר אותנו המומים וכואבים," כותבת אימו, "עדיין לא קולטים כיצד עלם חמודות זה האהוב כל כך עלינו במשפחה המצומצמת והמורחבת, על חבריו הרבים, על מוריו, מפקדיו וכל מי שבא איתו במגע, עם חיוכו המאיר, עם הכריזמטיות והחיוניות שנבעו ממנו – כיצד כל זה כלה? איך ייתכן שבחור מחושל זה, אתלט מצטיין זה, מת לבסוף ממכת חום. זאת כנראה לא נבין לעולם. רועי השאיר בנו חלל עצום – אותו נער המיוחד לאוהביו זכה בחייו ובמותו לאהבה עצומה מרבבות האנשים שבאו להיפרד ממנו. כפי שחברתי טלי אמרה לי: 'כל אמא שהכירה את רועי הרגישה כאילו איבדה את בנה וכל אדם שהכיר את רועי הרגיש שאיבד את חברו הטוב ביותר'."

פינת הנצחה

ניתן לשתף אותנו בסיפורים, תמונות וקטעי מידע דרך כפתור ״שתפו אותנו בסיפור״ בתפריט העליון

רועי מוזכר ומונצח בטקס יום הזיכרון השבטי בכל שנה.

ניתן לקרוא וללמוד עוד על רועי ומורשתו באתר שהוקם לזכרו. לחצו כאן למעבר לאתר.

רועי נולד ב"חוות הצופים" – מרכז הדרכה של תנועת הצופים ליד קיבוץ רמת יוחנן.
אביו יהודה ניהל את המרכז ומאחר שהמקום היה מבודד ומאוכלס רק על-ידי משפחתו, התחנך רועי בילדותו המוקדמת בקיבוץ רמת יוחנן.

אמו מספרת: "זיכרונות רבים היו לרועי מ'חוות הצופים', זיכרונות שלא האמנו שייטמעו בו כילד כה קטן. אולם כשבגר והיה לנער היה נזכר בערגה ואהבה רבה באותם זיכרונות שהטמיעו בו את האהבה הגדולה לטבע ולצופים. הוא היה גאה מאוד בתואר שהדבקנו לו 'הילד הראשון של תנועת הצופים'. הוא זכר את הנסיעות על הטרקטור אל מאגר המים הגדול של הקיבוץ, את ההשתוללות באסם הכותנה, את נחש הצפע שהוא ואבא תפסו במחסן ובעיקר את החופש והמרחבים."

היה חבר במשלחת לארצות הברית והיה מרכז צעיר של השבט.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו אותנו בסיפור
ניתן להעלות מספר תמונות אם רוצים, עד 10 תמונות בפורמט jpg או png במשקל מקסימלי של 2MB.