משה (מושיק), בן רחל ואברהם, נולד ביום כ"ה בחשוון תשט"ו (21.11.1954) בירושלים ולמד בגימנסיה העברית בירושלים, החל מבית-הספר היסודי ועד שסיים בה את לימודיו התיכוניים, במגמה הביולוגית. משה היה תלמיד שקדן ומצליח. מורתו מעידה כי הייתה זו חוויה לבדוק מבחן שלו, בשל הכתיבה הנקייה, המסודרת והעדר השגיאות. משחר נעוריו היה פעיל בתנועת הצופים והדריך בשבט "מצדה" של צופי ירושלים. היה מיוזמי הקמת חטיבת "לפיד" במסגרת הצופים, שבה ריכז נוער משכונת קטמון. בהבנה ובמסירות טיפל בחניכיו וזכה להכרת תודתם ואהבתם. משה היה ספורטאי מעולה, הצטיין בכמה ענפי ספורט, השתתף במרוצים ובתחרויות שונות וזכה בתעודות הצטיינות ומדליות רבות: במירוץ-שליחים ובמירוץ הגליל זכה במדליות זהב; במירוץ הכנרת – מדלית כסף; במירוץ הל"ה ובכינוס "הפועל" – מדליות ארד. כן הוענקו לו תעודת סיום קורס בצופיות, תעודת הצטיינות באתלטיקה קלה, אות הספורט בדרגת מצטיין בכיתות ט, י, יא, יב, והרשימה לא תמה. הוא אהב לשיר והצטיין בכשרונו לזמרה ולהופעה תיאטרלית. אמנם היה שופע עליזות ושבבות, אך עם זאת היה רציני וידע לנתח בהגיון רב בעיות שונות. מושיק היה קשור מאוד לביתו ובן מסור להוריו. הייתה בו עדינות-נפש, והתחשבות והבנה לרגשות הזולת. לדברי מורתו היה "דמות שלמה, פועלת, דינמית ובוטחת". בעל כושר-התמדה ורצון עז, תמיד שאף להיות הטוב ביותר, ומשקיבל עליו משימה, היה משתדל למלאה כמיטב יכולתו, והתייחס ברצינות לערכי הקרבה והתנדבות.
משה גויס לצה"ל בפברואר 1973, והתנדב לחיל הצנחנים. לאחר סיום הטירונות, ולאחר שהשלים קורס צניחה והשתלמות בקורס למפעילי ציוד מיוחד, הוצב לסיירת מהוללת בתפקיד מפעיל מרנ"ט. משה היה גאה על שהתקבל לסיירת. כשעמד במצבים קשים לא איבד את עשתונותיו ומעולם לא התאונן על קשיים ולחץ, אלא סיפר עליהם כעל חוויה. לדברי מפקדו, היה החייל המצטיין במחלקה ונכון לו עתיד של קצין. הוא היה עוזר לחבריו ומדרבנם לעמוד במשימות, הרגיש שמחובתו לא לאכזב את מפקדיו, הנותנים בו אמון ולעשות כמיטב יכולתו, עד כי שימש לחבריו דוגמא-אישית, מאושר היה כשנבחר להיות בין הצועדים במצעד יום העצמאות. במלחמת יום-הכיפורים לחם עם יחידתו בקרבות שהתחוללו בצדה המערבי של תעלת סואץ. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973), בקרב במבואות העיר סואץ, ליד הסוללה נפגע משה פגיעה ישירה, תוך כדי לחימה מהזחל"ם, ונהרג, בטרם מלאו לו תשע-עשרה שנה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אח ואחות, שנולדה לאחר נפילתו. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי.
הוריו הוציאו לאור ספר לזכרו ובו מדבריהם של בני המשפחה, מורים וחברים על דמותו, וכן מרשימותיו וממכתביו; האקדמיה לאמנות ועיצוב "בצלאל" בירושלים החליטה להנציח את זכרו ולהעניק מדי שנה בשנה פרס על שמו לסטודנט שיתרום להווי החברתי והתרבותי של האקדמיה ; חטיבת "לפיד" של צופי קטמון הנציחה את זכרו וקראה את אחד מגדודיה על שמו.