יהורם שילוני ז"ל

נפל ביום  כ"ד בטבת תשל"ב
01/10/1972

מידע כללי

מין
זכר
בן
20בנופלו
דרגה
שבט
הנהגה

בן יונה ואסתר. נולד ביום כ"ט בטבת תשי"ב (27.1.1952) בירושלים. הוא למד בבית הספר היסודי והעל-יסודי דתי "מעלה" והמשיך ללמוד לבחינות בגרות בבית ספר אקסטרני. הוא הצטיין בכושרו הגופני המעולה ובכוח הסבל שלו והשתתף בתחרויות ספורט שונות שנערכו בבתי הספר בהם למד. תעודות ההצטיינות הרבות שהוענקו לו מעטרות את קירות חדרו עד היום. בתקופת לימודיו בבית הספר היסודי היה חבר בתנועת הצופים, שבט "משואות", ובתקופת בית הספר העל-יסודי היה חבר במועדון "בית נחמיה", שהיו בו קורסים מיוחדים לסיור וניווט. יהורם הרבה לסייר ברחבי הארץ והגיע לבדו, או בלווית אחדים מחבריו, למקומות נידחים. הוא הצטיין בפעולות הגדנ"ע שנערכו בבית הספר והיה גאוות מדריכיו. הוא נהג להכין את שיעוריו במהירות ואת הזמן שנותר היה מקדיש לקריאת פובליציסטיקה, ספרות יפה, רומנים, ספרי הרפתקאות ואף שירה. הוא הרבה לכתוב ובמכתביו משתקפת נפש רגישה ודקת הבחנה, היודעת לתרגם את שפת המראות לשפת האותיות. על אף חיצוניותו הנוקשה והגברית היה יהורם בעל לב רך ורגיש, אהב ילדים והרבה לשחק ולהשתובב עמם. הוא היה אהוב על רעיו המרובים. היה לו פגם חמור בעינו והוא חשש כי עקב פגם זה עלול צה"ל שלא לקראו לשירות, או לשלחו לשירות ביחידה עורפית. לכן עשה מאמצים כדי להסתיר פגם זה ואכן הצליח.

יהורם התגייס לצה"ל בתחילת פברואר 1970 והתנדב לאחת היחידות המובחרות. הוא עבר את מסלול הלוחמים המפרך: טירונות, קורס מ"כים, קורס צניחה וסיים קורס מש"קי סיירים. הוא השתתף בפעולות מבצעיות רבות ואף נפצע פעמיים. כהוקרה על פעולותיו הוענק לו אות השירות המבצעי. את מרבית שירותו עשה באזור הצפון. הצפון השגיא, הפראי, קסם לו והוא תכנן להשתקע, לאחר השחרור, במושב נוה-אטי"ב, שהוקם למרגלות החרמון, על ידי חיילים משוחררים מיחידתו – אלא שלא זכה. ביום כ"ד בטבת תשל"ב (10.1.1972), נפל רב"ט יהורם בקרב, בהתנגשות עם מחבלים בכפר חמאם בלבנון והובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל.

במכתב התנחומים ששלח שר הביטחון למשפחה נאמר: "היה חייל מצטיין, לוחם אמיץ וחבר למופת. היה אהוב על כל מי שהכירו". מפקדו הישיר כתב למשפחה: "בנכם היה שם דבר ביחידה, מבחירי הלוחמים, ראשון המתנדבים והטוב בחברים. אהוב היה על כולנו, חבריו ומפקדיו".

לזכרו הוקמה אנדרטה על מורדות החרמון בצומת "הטנק;" כן הונצח שמו בבית הספר "מעלה" בירושלים ובחוברת "זכר הנופלים" שהוציאה לאור תנועת הצופים.

בדצמבר 2020 ביקשו אחיו של יהורם שילוני להוסיף את דבריו של החובש עירא ארנון, שלחם עם יהורם בקרב.

"הפשיטה לכפר חמאם הייתה הקשה מכל הפשיטות שלקחתי בהם חלק והיא שגם זכורה לי היטב כאילו קרתה אתמול .

כוח המשימה התרכז בשעות בין הערביים בבניאס. זכורה לי היטב ארוחת המלכים שהכין לנו רס"ר הגדוד כאילו הייתה זו הסעודה האחרונה. כאילו הכינו אותנו שלא נחזור מהפשיטה הזו.

לאחר הארוחה וכמה מילות עידוד מהמפקדים, התארגן הכוח ליציאה. הוא היה מורכב מנציגים מכל פלוגה של הגדוד.

אני הייתי החובש בפלוגה א' וצורפתי לכח עם שילוני ומפקד הפלוגה גרונר.

יצאנו למשימה ,טור ארוך של לוחמים. קור אימים ,לבושים רק בסוודרים מתחת לחולצות ובכפפות צמר שקצות אצבעותיהן נגזר לצורך שליטה טובה יותר בכלי הנשק.

יצאנו מהר דב להליכה ממושכת וקשה ביותר בתנאי דרך קשים כשעל גבינו נישאים ג'ריקנים של מים, אלונקות ותחמושת שהכבידו מאוד על ההליכה.

לאחר שעות של צעידה קשה, תוך מעבר מכשולי מים עד גובה המותניים, הגענו אל פאתי הכפר. שקט של לפני הסערה שרר במקום והחשיכה הייתה מוחלטת.

לאחר זיהוי שלושת הבתים שהיה עלינו לפוצץ, התפצלו הכוחות, כל כח מול בית אחד. ההתקדמות אל הבתים, מרחק של 300 מטרים במדרון, ארכה לנו כשעתיים. כדי לא לדרדר אבנים וכדי שלא יזהו את התקדמות הכח הלכנו פסיעה פסיעה כמו על ביצים ולו רק שנוכל להגיע כמה שיותר קרוב אל היעד מבלי שיזהו אותנו.

ואכן כך. כל כח התמקם מול המטרה שלו והמתין לפקודת ההסתערות.

לפתע, בשקט המוחלט שהיה, נשמעה צעקה אדירה "אל יהוד" . אחד מהמחבלים ששמר על המקום זיהה כנראה הבזק של אחד הכלים של הכוח ושאג את הצעקה שהחרידה את המקום.

הוא לא הספיק לסיים את קריאתו כשכל הכוחות החלו בבת אחת לירות על הבתים בקצב אש רצחני.

דקה לאחר מכן, תוך כדי הירי, נשמעה קריאת ההסתערות ושילוני וגרונר המ"פ, שהיו בראש הכוח, הסתערו באש אל עבר הבית. רימונים הושלכו והדי הפיצוצים נשמעו כה קרוב.

זמן קצר לאחר מכן, שהיה כנצח, נשמעה הקריאה "חובש". זינקתי ממקומי ורצתי אל הבית שאליו הסתערו שילוני, גרונר המ"פ וחיילים נוספים . ראיתי חייל שרוע על השביל ממש בצמוד למפתן הדלת כשהוא ללא תזוזה.

משהתקרבתי, זיהית את שילוני. הוא שכב על ביטנו, ללא תזוזה. ביצעתי מיד מספר פעולות לבירור הכרה, כמו קריאה אליו האם שומע אותי ומשלא הייתה תשובה לחצתי לו באזור הכתף בנקודת לחיצה שבדרך כלל יש תגובת כאב מידית, אולם לא הייתה כל תגובה. בדיקת דופק ונשימה העידו על כך ששילוני כבר לא נשם והיה ללא דופק. הוא נפגע בין השאר בצווארו מרסיס של רימון שהושלך עליו בעת שהסתער, רסיס שקיפד את חייו במקום. המוות היה מידי, ללא כאב וללא ייסורים.

השכבנו מיד את שילוני על אלונקה ופינינו אותו במהירות לחפ"ק בו שהה הרופא וחובשי התאג"ד להמשך ניסיונות החייאה. אני המשכתי אל הפצוע הנוסף שנפגע מרסיס אותו רימון ארור. היה זה המ"פ גרונר שהסתער יחד עם שילוני בראש הכח. החילותי לטפל בו עד לפינויו לחפ"ק (חדר פינוי קדמי).

משהגעתי לחפ"ק, היו הרופא וצוות התאג"ד כבר עסוקים בניסיונות ההחייאה של שילוני.

זכור לי שהחלה הפגזה מסיבית של כוחות לבנון על הכח שהיה במקום לאחר שזיהו אותנו אולם מכיוון שכל רגע היה קריטי לניסיונות ההחייאה, הוחלט שלמרות ההפגזה יימשך הטיפול במקום וכך צוות החובשים שהיה במקום וחיילים נוספים, הגנו בגופם ושימשו כאין מגן חי כדי להסתיר את תאורת הפנסים שהייתה שם לצורך הטיפול.

הרופא ניסה לאתר וריד בידו של שילוני כדי להכניס אינפוזיה אולם זה כבר היה מאוחר מכיוון ששילוני כבר לא היה בן החיים.

לאחר ניסיונות ההצלה שנעשו, הוחלט לעזוב את המקום מהר ככל שנוכל כיוון שההפגזות התגברו וצה"ל רצה להגיב.

וכך נשאנו שתי אלונקות על כתפינו והתחלנו את דרכנו חזרה. בשטח האירוע לא ניתן היה להנחית מסוק לצורך פינוי מהיר ולכן נשאנו את האלונקות ביראת כבוד מספר קילומטרים כדי לאתר מקום לנחיתת המסוק, שם הועמסו שתי האלונקות על המסוק ופונו לבית החולים הקרוב.

הכוח המשיך בדרכו אל נקודת הכינוס בהר דב כשהוא בחסר של שני לוחמים אמיצים וגיבורים. אחד הרוג ואחד פצוע.

היו אלה רגעים קשים מנשוא. זו הפעם הראשונה שאיבדתי חבר לפלוגה. חוויה קשה.

הייתה לי תקווה שאולי בכל זאת יקרה נס ופעולות ההחייאה יחזירו את שילוני לחיים, אולם המציאות הייתה אכזרית יותר ונס לא קרה.

שילוני היה מפקד מחלקה מוערץ בפלוגה ואני אישית מאוד הערכתי אותו".

פינת הנצחה

ניתן לשתף אותנו בסיפורים, תמונות וקטעי מידע דרך כפתור ״שתפו אותנו בסיפור״ בתפריט העליון

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו אותנו בסיפור
ניתן להעלות מספר תמונות אם רוצים, עד 10 תמונות בפורמט jpg או png במשקל מקסימלי של 2MB.