דיויד יפת לוין ז"ל

בנם הצעיר של רנה ויוסי. נולד ביום כ"ד בחשוון תשס"ג (30.10.2002) בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. אח צעיר לליאה ומאי.

מנישואים קודמים של אביו היו לו אחים למחצה מבוגרים ממנו: האחים יובל, שלמה (שלומי) ואור והאחות שני.

דיוויד גדל והתחנך בעיר גבעתיים. למד בבית הספר היסודי ע"ש א.ד. גורדון המשיך את לימודיו בתיכון "אורט גבעתיים". היה ילד יצירתי, פעלתן וסקרן בנוגע לתחומים שונים. למד לבצע כל משימה שהציב לעצמו, למשל תלה מדפים בחדרו בכוחות עצמו וגם למד לבשל ואהב לעסוק בכך.

אביו נפטר כשהיה בן שבע. היה קשור מאוד לאימו, לאחיו ולאחיותיו, אהב אותם ותמך בהם. כתבה אחותו ליאה: "דיוויד שלי תמיד היה שם בשבילי ויחד איתי כדי שלא ארגיש לבד לעולם. 'אנחנו תמיד ביחד בזה' – זו התחושה שהוא נתן לי. מין ביטחון שהוא תמיד כאן איתי … כמה חום, רכות ואהבה קיבלתי ממך בכל שהותך כאן איתנו. היית ילד של אור ואהבה ותמיד תישאר כך". החיבוק שלו, ציינה, השרה בה רוגע ושלווה.

מילדות היה עדין ומופנם מעט, ועם זאת חברותי מאוד. התחבר עם כל הילדים, בלי קשר לקבוצה החברתית שאליה השתייכו. סחף אליו חברים רבים, וחלק לא מבוטל מהם הפכו לחברי נפש, שיתפו אותו בחייהם והתייעצו בכל בעיה שנתקלו בה. היה אהוב מאוד על חבריו, כריזמטי, והשפיע עליהם לטובה בהזדמנויות שונות. כדבריהם, ניחן ב"כריזמה שקטה ועדינה".

לאורך כל השנים הקפיד לשמור על קשר עם חבריו, סיפר חברו רון: "דיוויד ואני דיברנו כל יום בשעת ת"ש שלי. ההודעה אליו הייתה הדבר הראשון בשעת ת"ש, ובכללי היינו מאוד מחוברים, והיינו מדברים בוואטסאפ שעות. אחרי עשרים ואחד יום חזרתי הביתה ביציאה הראשונה שלי. ללא ספק אחד הדברים שהכי רציתי זה לראות את דיוויד … ברגע שנפגשנו לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות וגם הוא. התחבקנו והוא צפר בצופר של האוטו שלי, והיינו ממש שמחים שאנחנו סוף סוף נפגשים. אני ממש זוכר את התחושה. הרגשתי כאילו חזרתי לאח שלי".

דיוויד היה עלם חמודות שאהב את החיים; אופטימי, שנון, שמח וחייכן. מכריו מספרים שדיבר בנימוס ובאדיבות, נהג בהם בכבוד, התעניין במעשיהם ותמיד נרתם לעזרתם. אחד מהם כתב: "תודה על שהיית היחיד ששאל מה שלומי".

מאפיינים אלה של נתינה ואהבת האדם הפכו אותו לפעיל חברתי, שהתנדב במקומות שונים וגם יזם פעילויות התנדבות בעצמו. למשל, בתקופת מגפת הקורונה (2020 – 2021) ארגן איסוף של מזון לפליטים.

כשלמד בכיתה י' הצטרף לתנועת "הצופים", ועל אף שהצטרף בגיל מאוחר מצא בה את מקומו. בילה בשבט גבעתיים שעות רבות בכל שבוע והפך ל"צופיפניק מושבע". בני משפחתו מציינים: "דיוויד היה גאה בהיותו חלק מ'הצופים'. זה המקום שהוא הכי אהב להיות בו. הוא הרגיש משמעותי שם". נבחר לשמש מדריך, והיה מסור לילדי הקבוצה שעליה הופקד. שמר על קשר קרוב עם כל אחד מהחניכים, עזר להם והיה קשוב אליהם. כתבה אחת החניכות: "דיוויד היה כל כך נחמד וטוב לב. כל הזמן שאל אותי איך אני מרגישה, ואם אני רוצה לדבר. היה כל כך אכפתי שזה פשוט נורא לאבד כזה בן אדם מהעולם". בזכות תכונותיו אלה היה אהוב מאוד על חניכיו ועל המדריכים האחרים. עם הזמן התמנה למרכז צעיר בתחום המִנהלה, תפקיד שבמסגרתו עסק בניהול השבט. בין השאר ארגן טקסים ועיצב מדבקות לחולצות שלבשו החניכים באירועים שונים בתנועה.

בשעות הפנאי המעטות שנותרו לו אחרי הלימודים בבית הספר וההדרכה ב"צופים", עסק בפעילות ספורטיבית ושיחק כדורגל וטניס שולחן ("פינג פונג").

גדל לאור מורשתו של אחיו למחצה, סמל-ראשון שלמה (שלומי) יפת, שנפל בעת מילוי תפקידו בחטיבת גבעתי ב-28.5.2004, כשדיוויד היה בן שנה וחצי. התכוון, בעקבות אחיו, לשרת שירות קרבי, שאף להגיע לגבעתי ואף דרבן את חבריו לעשות כך.

כמו כן, אימץ לעצמו את הכינוי "הנסיך הקטן" בעקבות אחיו, שבו דבק הכינוי, וכמוהו היה מזוהה עם הדמות המפורסמת. הוא אף קעקע על גופו את דמות הילד בגלימה וחרב, על פי האיור של אנטואן דה-סנט אכזופרי, כותב הספר "הנסיך הקטן". דמות ספרותית זו משקפת במשהו את גורלם: ילד פלאי שעוזב את הכוכב שלו כדי לחקור את כדור הארץ, נפגש עם המספר, טייס שמטוסו מתרסק במדבר, ומדבר איתו על חברוּת, בדידות ואהבה. לבסוף הוא נפרד ממנו וחוזר אל הכוכב שממנו בא.

בטקס שהתקיים בשבט צופי גבעתיים בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (13.4.2021), סיפר דיוויד לקהל על אחיו שלומי. כתבה על כך אחותו ליאה: "עמדת באומץ ובגאווה, ואפילו הצלחת לפתוח את ליבך ולהיות חשוף מול כולם – ואני ישבתי בקהל דומעת ללא הפסקה על הכאב המשותף שלנו, ויחד עם זאת גאה בך כל כך על הפתיחות והשקיפות מול כולם. זו תכונה שאני מעריצה. האומץ להיות כמו שאתה, פגיע וחשוף מול כולם. זה רק מראה כמה אמיתי היית".

ב-8.12.2021 התגייס דיוויד לצה"ל והחל טירונות.

טוראי דיוויד יפת לוין נפל בעת שירותו ביום ו' באדר א' תשפ"ב (7.2.2022). בן תשע-עשרה בנופלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, שם נטמן סמוך לאחיו שלומי. הותיר אם, שלוש אחיות ושני אחים.

ספדה לו אחותו שני, בערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל (3.5.2022): "כבר שנים שאני מדליקה נר וירטואלי, בנוסף לנר הזיכרון בבית העלמין. אבל בחלומות הכי שחורים שלי לא דמיינתי ולא חלמתי שיגיע רגע כזה שאני אדליק שני נרות וירטואליים אישיים שלי, לשני אחים שלי. דיווש שלי, אני מקווה שאתה נח בשלום ובשלווה. תשמור על שלומי ועל אבא גם. נשיקות, נסיך קטן".

הוסיפה אחותו ליאה: "לדבר עליך בלשון עבר שורף לי את הלב, כי איך זה ייתכן שאתה, דיוויד, כבר לא כאן. כל כך הרבה דברים רציתי שנעשה יחד. תחושת פספוס עצומה בליבי על כל יום שלא ראיתי אותך או דיברתי איתך או חיבקתי אותך, על כל דקה שהחמצתי מהזמן היקר שהיה כאן איתך. מלאך יקר שלי, כמה אור ואהבה הפצת, כמה שמחה פיזרת לכל עבר. אני מתנחמת בידיעה שהיית מוקף באנשים שאוהבים אותך".

כתב אחיו יובל: "לא מעכל שאני כותב לך, אח קטן שלי. הלב מסרב להאמין שאתה לא נמצא כאן איתנו. חלמתי על תמונה אחת איתך במדים, ככה שנינו בגאווה גדולה, אך אפילו את זה לא זכיתי להגשים. אוהב, מתגעגע ולא מצליח להבין איך זה קרה".

חבריו הכינו לזכרו ספר, שבו כל אחד מהם כתב סיפור ואנקדוטות מחייו, המעידים על אישיותו, בלוויית תמונה משותפת שלהם איתו. עם הספר, החברים הביאו לאימו במתנה שרשרת המעוטרת בתליון של הנסיך הקטן.

כתב חברו תו: "אח שלי, כל כך קשה לכתוב לך. מרגיש כאילו צריך לקחת הפסקה כל כמה מילים כדי להרגיע את הדמעות. אתה לא מבין כמה אתה חסר לכולם, כמה הדרך שלך חסרה, כמה ההומור שלך חסר, כמה העצות שלך חסרות. מרגיש כאילו אין עם מי לדבר. אתה הבן אדם עם הלב הכי גדול שיש, ואתה לעולם לא תישכח, אחי היקר. בלתי אפשרי לשכוח אותך. אני מתגעגע אליך וחושב עליך כל יום, אחי. מקווה שטוב לך".

כתב חברו מיכאל: "דיוויד, אחי היקר. לא עובר יום שבו אני לא מודה על כך שזכיתי להכיר בן אדם מדהים כמוך. אני כולי דמעות כל פעם שאני נזכר ברגעים השמחים שהיו לנו, בצחוקים שעשינו ובבלאגן שהשארנו אחרי כל שיעור. היית נסיך קטן ומיוחד שתמיד הזכיר לי עד כמה אני באמת חשוב, ועד כמה אני מסוגל לעבור כל רגע קשה שהיה לנו. היינו צוות, ועכשיו כל מה שנותר זה זיכרון שמח-עצוב בליבי, וקולות שאומרים, 'מישה, אתה אחלה גבר'. בקשה אחת, דייב, שמור עלינו".

כתב עידן, חברו לצופים: "אפשר להגיד המון דברים על דיוויד. אני בחרתי להתמקד בשקט שלו. מה שהיה אולי הכי יפה בדיוויד זה שהוא בחר לעשות את הדברים שלו בצניעות, בלי לעורר רעש מסביבו. בצופים תמיד היינו שותפים לכל עניין המרצ'נדייז. באופן קבוע היינו מוציאים חולצות, סטיקרים, דגלים ועוד מיליון רעיונות".

גלית כתבה: "דיוויד היקר, בחלומות הכי הזויים שלי לא חשבתי שיגיע יום ואצטרך להדליק נר לזכרך. כל יום עובר והזמן לא מרפא. החור בלב רק מתרחב. הכאב גדול ושורף. אני מסתכלת על תמונות שלך ואתה פשוט חי בהן, צוחק, מתרגש, מאושר, פשוט חי. לא נתפס שאתה כבר לא איתנו, לא בינינו. אני מקווה מאוד, דיוויד, שאתה נח על משכבך בשלום, ושאתה, המלאך שלנו, נמצא בין מלאכים טובים ויפים כמוך. לעולם נזכור אותך, לרגע לא נשכח. תמיד בליבנו".

כתבה יפה: "לא עובר יום שבו אני לא חושבת עליך. פרח יקר וטהור. לו היית יודע כמה אהבה אתה מציף פה. לעולם תישאר בליבנו".

דיוויד מונצח בלוח זיכרון לנופלים בבית הספר היסודי ע"ש א.ד. גורדון-גבעתיים שבו למד; בשבט הצופים בגבעתיים צבעו קיר לזכרו ובו נחקק המשפט "נוף השבט כנוף הפיקוד" ולידו ציור של הנסיך הקטן, הדמות המזוהה עימו.