דוד (דוידי), בן אסתר ובן-ציון, נולד ביום כ"ח בניסן תשי"ג (13.4.1953) ברחובות. בימי ילדותו נלווה להוריו בעשותם בחוץ לארץ בשליחויות בבריטניה, באתיופיה ובזמביה. כשהיה בן חמש החל ללמוד בבית-הספר האנגלי באדיס-אבבה ובבית-הספר העברי, שהקימו שם אמו וחברותיה מישראל. כאשר חזר ארצה למד בבית-הספר על-שם סמילנסקי ברחובות. לאחר שנים אחדות, כאשר עשו הוריו בזמביה, למד בבית-הספר האנגלי בלוסקה, ושם גם חגג את חג הבר מצווה שלו. מאותו יום גברו געגועיו לשוב ארצה ולמרות חששות הוריו נסע לישראל והחל ללמוד בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס-חנה. בשוב משפחתו לארץ ניתנה לו הברירה, להישאר בפנימייה ובבית-הספר בפרדס חנה, או לחזור לבית הוריו ברחובות. כדרכו תמיד סבר דוידי שעליו לגמור את מה שהתחיל והחליט להמשיך את לימודיו בפרדס חנה עד לגמר בחינות הבגרות. דוידי נמנה עם חברי תנועת "הצופים" ברחובות ועם חברי תנועת "הבונים" בזמביה. הוא היה חובב צילום נלהב ואת תמונותיו פיתח בעצמו, בחדר חושך שהתקין לשם כך. דוד היה תלמיד טוב וממושמע וכל תפקיד שהוטל עליו עשה ביסודיות ללא פשרות. הוא ניחן באופי חזק ובאישיות יציבה וכאשר החל לעשות דבר מה, לא הניחו מידיו עד שסיים את מלאכתו במלואה. את תפקיד האח הבכור לאחותו ולאחיו קיבל כדבר מובן מאליו: באהבה, ברצינות, בחומרה ועם זאת בלי לכפות את עצמו יתר על המידה. את תפקיד הבן הבכור קיבל כדבר שנכפה עליו – ועם זאת בשמחה. כשתייעצו עמו הוריו בעניין כל שהוא, קודם כל היה שואל לפרטים, עד שהיה מבין את הדבר לאשורו. אחר-כך היה מחווה דעה בבהירות, בזהירות ובלי להתבטל בפני סמכות הורים. היה ותרן גדול בדברים שלא החשיב ועקשן גדול בדברים שהחשיב. הוא מצא סיפוק במעשיו ובחייו, שמח באמון שרחש לאנשים והיה גאה באמון שרחשו לו. בחוש האחריות והכבוד שלו, וביחסו לתפקיד שהוטל עליו, מצא סיפוק עמוק, שהשרה עליו שלווה. כך, מחוטים כה פשוטים של אמון וכבוד, של אחריות ויחס לתפקיד, נשזרה שלמות של אופי, שנוספו לה נימים של צניעות וחוש-הומור.
דוד גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1972 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות עבר קורס במקצועות היסוד והשתלם כנהג טנק. הוא אהב את החיל והתפעל מן הכלים האדירים, שהופקדו בידיו. בצה"ל החל מקפיד עוד יותר עם עצמו והיה משתדל למלא את כל ההוראות בדייקנות ובמהימנות. בזכות אופיו הנוח התחבב במהירות על חבריו לנשק וזכה להערכת מפקדיו. לא עבר זמן רב והוא נשלח לקורס מפקדי-טנקים. זה היה אחד הימים המאושרים בחייו. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה היה גאה בדרגת הסמל שהוענקה לו ומהתפקיד הפיקודי הצפוי לו. דוידי התגלה כמפקד מוכשר וכלוחם מעולה. הוא הכיר את מערכותיו המסובכות של הטנק והיה בקי בתפעול כל אחת מהן, כאילו היה זה תחום התמחותו המיוחד. יחסיו עם אנשי הצוות שלו היו מצוינים והם העריכו אותו כחבר ובטחו בו כמפקד. שמו יצא לפניו כאחד ממפקדי הטנקים המסורים והמוכשרים ביותר. הוא ידע להפיק מחייליו את המרב. אנשי צוות שהתקשו לתפקד כהלכה היו נשלחים תמיד לשיבוץ כאנשי צוות בטנק שלו, כדי שיהפכם לאנשי שריון מעולים. במלחמת יום-הכיפורים שימש כמפקד טנק, במחלקה שנעה לעבר קנטרה. תוך כדי לחימה נפגע הטנק ומהפגיעה נפצעו שלושת אנשי הצריח. דוידי, התותחן והנהג קפצו והתרחקו מן הטנק. כאשר ראה דוידי שהטען-קשר נשאר בטנק, חזר אליו עם הנהג ויחד חילצו את הטען-קשר תחת אש, כשדוידי פצוע ברגלו. כשהגיע אחרי-כן לתאג"ד, סירב להישלח לעורף לטיפול ועוד באותו לילה יצא לעזור בחילוץ טנקים, ששקעו באזור "מפרקת". ביום המחרת שימש כנהג טנק, כשאתו בצוות עוד שני מט"קים וקצין. הם לחמו במסגרת חטיבת מילואים, שלחמה באזור קנטרה. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973) נפל דוידי בקרב מול העיר קנטרה בגזרה הצפונית. על לחימתו בקרב הוענק לו "עיטור המופת". בתעודת העיטור כתוב בין היתר: …"בקור רוח ובהקרבתו למען חבריו שימש דוגמא ומופת". הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין ברחובות. השאיר אחריו הורים, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל-ראשון.
משפחתו, בשיתוף עם עיריית רחובות, הקימה לזכרו מועדון צילום; בבית-הספר התיכון-חקלאי בפרדס חנה ניתנת מלגה לזכרו.