דוד איזן ז"ל

נפל ביום י"ז באייר תש"ל
23/05/1970

מידע כללי

מין
זכר
בן
21בנופלו
דרגה
שבט
הנהגה

בן דניאל ולידיה. נולד ביום ה' באב תש"ט (31.7.1949) בספקס שבטוניסיה. האב היה מנהל בנק, אולם את רוב שעותיו הפנויות הקדיש לפעילות ציונית. הוא ריכז את פעולות הקהילה והיה אחראי לתחומי הסעד, העליה הבלתי ליגלית לארץ ישראל, החינוך ומתן שיעורים בעברית. בשנת 1952 עלתה המשפחה לישראל עם זרם העליה הגדולה, בימים הקשים של צנע ומעברות. לאחר טלטולים רבים עברה המשפחה לשיכון עולים בקרית חיים. האב קיבל עבודה בסניף בנק וחידש את פעילותו הציבורית – בעיקר בענייני קליטה וסיוע לעולים ולנזקקים. בבית זה ינק דוד את הציונות האמיתית, כהשקפת עולם וכדרך חיים. תחילה למד דוד בבית הספר היסודי על שם ארלוזורוב בקרית חיים. לאחר מכן עברה המשפחה לחיפה והוא המשיך ללמוד בבית הספר על שם רמז בחיפה. דוד היה ילד ער ונמרץ. הוא לא התאמץ הרבה בלימודים, אף כי ציוניו בתעודות היו טובים. בימי חג נהגה תזמורת הנוער העירונית של חיפה לנגן בחוצות העיר. דוד התלהב מכך והצטרף לשורותיה. הוא היה חבר בתנועת הנוער של "הצופים" ונטל חלק פעיל בהקמת גדוד "צופים" בטירת הכרמל. נוסף לכך עסק גם בהדרכת נוער בפרברי חיפה. בבית הספר עשה מאמצים להתאים את ידיעותיו לנדרש בכיתה והצליח במשימה זו. הוא ענה לכל פניה של תלמידים שהתקשו בלימודיהם וסייע להם בהתנדבות, כדי שישיגו את רמת הכיתה. פעולות אלה נועדו לקידומם התרבותי של ילדים במשפחות ברוכות ילדים. הוא היה מרכז מתנדבים בהתלהבות רבה לעזור לילדים אלה, לטפחם ולקדם בלימודים, כמו שנאמר "מעשה אבות סימן לבנים".

אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי למד בבית הספר התיכון "חוגים" בחיפה. הוא בחר במגמה הכלכלית, אף על פי שאהב דווקא היסטוריה. הוא הירבה לקרוא ספרים בתחומים אלה והתנדב לעבודה בסוכנות היהודית שטיפלה בהדרכת מתנדבים. גם בבית הספר התיכון לא התאמץ בלימודיו. הוא היה אומנם תלמיד טוב, אך אילו רצה – היה תלמיד מצטיין. תחומי התעניינותו היו רחבים מאוד – מפוליטיקה ועד ליחסים בין- לאומים. דוד נהג לכתוב מכתבים לגורמים שונים ולענות על כותרות מאמרים בעיתונים. בשלהי 1966, בהיותו תלמיד הכיתה השביעית בבית הספר התיכון, ביקרו דוד וחבריו במבצר עכו, בחלק אשר שימש בימי המנדט הבריטי כמצודת הכלא של גיבורי ישראל, אסירי ה"הגנה", אצ"ל ולח"י. בכלא זה היה גם תא הגרדום, בו הוצאו להורג 14 מגיבורי המחתרות בשל מלחמתם בשלטון הבריטי. בביקורם ראו הנערים מראה מזעזע: חולי נפש הסתובבו בשטח המבצר. דוד וחבריו חשו כי לא ייעשה כן. הם סברו כי מבצר היסטורי זה צריך שייהפך למוקד חינוכי לדור הצעיר בישראל וצמידותו לבית מחסה לחולי נפש לא עולה בקנה אחד עם מטרה זו. דוד שיגר מכתב אזעקה אל שרי הממשלה וחברי כנסת, אל מערכות העיתונים ואל אישי ציבור אחרים וחתם בשם "תלמידי השמיניות שאיכפת להם". המכתב פתח מערכה ציבורית להרחקת חולי הנפש מהמבצר ואף נקרא מפי חבר כנסת בינואר 1967 באולם הישיבות של הכנסת. במכתב זה נאמר בין השאר הדברים: "זו לא הפעם הראשונה בה מבקרים אנו במקום זה. נזדעזענו עמוקות – ומן הדין היה שנזדעזע – ממוצגי המוסיאון, אלא שעיקר ההלם נגרם לנו דווקא ממקור אחר. נכנסו לשער החצר בבית הכלא וללא הפרזה אפפה אותנו, טרם כניסתנו, מעין הרגשת קדושה ויראת כבוד. אך קדושה זו התנפצה בבת אחת לנוכח חולי הנפש שהיו מפוזרים בכל החצר. אימה אחזתנו כאשר נוכחנו כי אף ליד תא הגרדום טיילו חולי נפש. מקום שמן הדין חייב היה להישאר כמצבה חיה לאלה שמסרו נפשם למען עמם וארצם, דווקא אותו צריכים להפוך לבית-מחסה? כיצד רוצים לחנך נוער לאהבת מולדת? – – – הממשלה חייבת לטפח את מורשת עמנו ולהאדיר את עלילת הגבורה של אחינו". תשובות אחדות נתקבלו למכתב זה מאת חברי כנסת (דוד בן-גוריון, מנחם ידיד, משה כרמל, מנחם בגין, ערי ז'בוטינסקי ועוד). לאחר שיגור המכתב עברו דוד וחברתו לכיתה בין בתי הספר השונים והופיעו בפני מועצות התלמידים בתביעה להצטרף למערכה על הפרדת בית החולים מן המצודה של מבצר עכו, כדי להפכה למוסיאון הגבורה או לפנתיאון הגבורה בישראל.

בימי יוני 1967 היה דוד על סף בחינות הבגרות. הדי הימים הגורליים ההם התדפקו על כותלי בית הספר ודוד התהלך כארי בסוגר: "איך אפשר לעזור לעם? האין להתבייש בישיבה על ספסל הלימודים ולא להיחלץ לעזרת העם הנאבק על ארצו?". כאשר סיים את לימודיו התיכוניים, התקבל לאוניברסיטה העברית בירושלים, אך הוא פנה למלא את חובתו לעמו, כיאה למי ששואף להיות קצין בצה"ל.

דוד גויס לצה"ל באוגוסט 1967. החלטתו היתה נחושה: "אני לא אהיה ג'ובניק". הוא קיווה להישלח לשריון או לסיירת של השריון אך התאכזב כאשר, לפי דבריו "בישרו לי בשורת איוב ותקעו אותי לחיל התותחנים". על אף אכזבתו, שאף גם בצה"ל להביא את התועלת הרבה ביותר, כמו בכל שטח אחר בחייו. הוא הוכיח זאת בחריצותו הרבה, בשאיפתו להתקדם, ביסודיותו וברצינותו. הוא נהנה מן הקורסים אליהם נשלח ומצא בהם עניין רב: בקורס מקצועי, בקרס מפקדי כיתות ובקורס הקצינים. לאחר סיום קורס הקצינים הוענקה לו תעודת קצין בצה"ל והוא הוצב בקווים על פי בקשתו המפורשת – "כעת", כתב באחד ממכתביו, "הפכתי להיות חייל 'על-אמת', מוכן ומזומן לכל דבר אשר אצטרך לעשות". מאותו יום הסתמנה במכתביו נימה של בגרות, שנבעה מהיחשפותו לצד האכזרי של החיים. לעתים היה מספר לחניכיו על מקרים שבהם היה עד לפציעתם של חברים לנשק. הוא הכיר בחיוניות תפקידו ואחרי שהחלים מפציעתו הראשונה בחזית התעלה, ביולי 1969, חזר לשם. אפשר היה להעבירו ליחידה עורפית אך דוד סירב להישמע להפצרות בני משפחתו לעבור ליחידה מסוכנת פחות, באמרו: "הלא אינכם רוצים שפרשת טרבלינקה ואושויץ תחזור! לכן אנו נלחמים". בעניין השטחים המשוחררים כתב דוד בהזדמנות אחת: "צריך להאמין ולהיוכח שאלה שטחים משוחררים שלנו, ורק שלנו, וההוכחה הטובה ביותר, הפשוטה והקרובה, היא לא ההיסטוריה העתיקה, אלא הדם הרב שהקזנו בשבילם במלחמה האחרונה והיגון והאבל של היתומים והאלמנות". גם בהיותו בצבא לא הפסיק דוד לנהוג בדרך שבה החל עוד בבית הספר התיכון ולהגיב על מאמרים שקרא בעתונות, ביניהם היה מאמרו של אורי אבנרי בשם "אמהות", בו פנה הכותב לציבור האמהות של החיילים. דוד השיב לאורי אבנרי במכתב חריף וזה סיומו של המכתב: "אתה מנסה לרפות את ידי האמהות. ברור שכל אמא רוצה שהבן שלה ישב לידה, בטוח מכל פגע ומוגן מכל צרה וברור שהיא דואגת! אך אנו מנסים לחזק את רוחן. אתה מסיים, הרימי את קולך, אמא!' ואני אומר, 'חזקי, אמא! אנו נתגבר'!" את המכתב הזה לא הספיק לשלוח לתעודתו, כי בינתיים נפל. אביו, שמצא את המכתב בין חפציו האישיים, שלח העתק ממנו אל חבר הכנסת מנחם ידיד. הוא חש כי יום נפילתו קרב – וכתב: "איך אמר איוב? 'ה' נתן וה' לקח; יהיה שם ה' מבורך!' ואני אומר: צה"ל נתן ו …תמו קינות דוד!". ביום י"ז באייר תש"ל (23.5.1970), בשעת הפגזת האויב באזור תעלת סואץ, נפל סגן דוד. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקדו בין יתר דבריו: "אין בפי מלים לנחמכם באסוננו זה, אבל ברצוני שתדעו כי בנכם היה לא רק בן יקר להוריו ומשפחתו אלא קצין למופת ביחידתנו. לא היה תפקיד אשר ירתיע אותו; לא היה מקום כלשהו בתעלת סואץ, קו האש הקשה של מדינתנו, שיטיל עליו מורא. בנכם שירת בכל המעוזים הקשים והמסוכנים – וכל זאת תוך רצון והתנדבות שכולנו הוקרנו. אף במסגרת לוחמי התעלה נחשב כקצין אמיץ הנוטל על עצמו תפקידים מיוחדים. במשך שירותו בתעלה השתתף בנכם ברבות מאותן התקריות המתפרסמות בעתונות אבל משתתפיהן נשארים אלמונים. דודי, נעים הליכות, הצנוע והמחייך תדיר, היה באחד מתפקידי המפתח ביחידתי. עקב כך הצעתי לו לא פעם לחתום לשירות קבע, אבל ראיתי שבזאת לא אצליח, כי תשוקתו הייתה ללמוד באוניברסיטה – לכן ויתרתי בנושא זה. בליל שבת האחרון ישב דודי במשרדי עם ידיד וסיפר על תוכניותיו בלימודים – והתחלנו לסכם כיצד יצא לחופשות על מנת להתארגן ללימודים ולשכירת חדר בירושלים". כחודש לאחר נפילתו של דוד נערך דיון בכנסת על סקירתו של משרד החינוך והתרבות בהקשר לפעולות המשרד. זכרו של דוד תפש מקום חשוב בדיון, כי הדברים ברובם הוקדשו לערכי הנוער בארץ. חבר הכנסת מנחם ידיד הזכיר את דבריו הוא בפני הכנסת שנים אחדות קודם לכן, על נושא כלא עכו בעקבות מכתבו של דוד: "יש לנו נוער מופלא, בעל מורל גבוה, נוער שכמותו אין בנמצא בין העמים. מתוכו קמו לנו גיבורים ואמיצים שהפכו לסמל לדורנו אנו ולדורות הבאים אחרינו. הדור שלנו שואב את הרגשת האחווה והביטחון מתוך מאגר האמונה והלקחים ההיסטוריים הטבועים בדור הצעיר. אשרי העם שבנים כאלה לו; אשרי העם שאלה בניו לוחמיו". אך כאשר רצה חבר הכנסת מנחם ידיד לקרוא את המכתב הגלוי של דוד אל אורי אבנרי שדוד לא הספיק לשלוח לתעודתו, נשמעו קריאות ביניים, שהיו בהן פגיעה גם בכבוד הבן וגם בכבוד אביו. על תקרית זו שלח האב מכתב תגובה ותשובה אל נשיאות הכנסת כדי שיופץ בין כל חברי הבית. מכתב האב הגיע לראש הממשלה ובין שאר דבריה כתבה הגב' גולדה מאיר למשפחה: "בקראי את מכתבכם יכולה אני לחוש ולהבין המקור ממנו שאב בנכם היקר את ההשראה לכתיבת מכתבו הנפלא ואני סבורה כמוכם כי ראוי שתוכנו יופץ ברבים ויובא לידיעת בתים רבים ככל האפשר במדינה, ובמיוחד לידיעתן של המשפחות השכולות. אין לי ספק שהדברים שנכתבו על ידי בנכם – וגם אלה שנכתבו על ידיכם – יחזקו ויעודדו את אלה שזקוקים לכך בימים קשים אלה. לכם, הוריו של חייל שנפל, יכולה אני לומר רק מעט: הנכם יכולים להיות גאים בבן כמותו. העם כולו יתגאה בו ויזכרו. אולי תהיה זו נחמה בשבילכם". מכתבו של האב הגיע גם לראש המטה הכללי, רב-אלוף חיים בר-לב. בתשובתו להורים השכולים כתב, בין שאר דבריו: "קראתי את המכתב, שבתי וקראתיו, והלב נתמלא גאווה, גאווה בחייל צה"ל. אמונתו של דוד, ההקרבה המלאה שבייעוד תפקידו, הנכונות הנפלאה, כל אלה חברו יחד בנער צעיר, שלמרבה היגון נפל והלך מאתנו. – – – בקראי את מכתבכם – הייתם אתם החזקים ובכם היה הכוח הנפשי לקום ולעודד את האחרים. – – – מכתבכם מלמד מאין החינוך הנפלא שהיה לבנכם. אשרינו שזכינו לבנים כאלה ולהורים כאלה – ועמהם בטוחני שנתגבר;" לאחר נפילתו של דוד הוקמה ועדה ציבורית להנצחת שמו בדרכים שונות: יהדות צרפת דואגת להנצחה על ידי משלוח מקלטי טלוויזיה וטרנזיסטורים ליחידתו; כן תרמה יהדות אירופה לנטיעת חורשה בת 1000 עצים על שמו; הוועדה הציבורית תרמה מספר מלגות לבית הספר "חוגים" אשר בו למד; כן הוקמו בצרפת ובארצות הברית קרנות למתן מלגות לתלמידים – "קרן דוד;" נוסף לכך נערך מדי שנה כנס לזכרו באוניברסיטה של חיפה, הדן בבעיות אשר דוד התעניין בהן; גביע המועבר מדי שנה בתחרויות ספורטיביות הנושאות את שמו נתרם על ידי המשפחה ליחידתו; המשפחה הכניסה ספרי תורה על שמו לבית הכנסת "כרמיה" בחיפה ותרמה לבית הכנסת פרוכת וכתר עשוי כסף וזהב; המרכז העולמי של חברת "כל ישראל חברים" תרם מלגת לימודים מלאה לסטודנט ישראלי הלומד בציריך; במלאת שנה לנפילתו הוציאו הוריו ספר לזכרו שם "דודי;" החוברת "במלחמה ובשלום" (שיצאה לאור באלול תשל"ב על ידי המחלקה להנצחת החייל של אגף השיקום במשרד הביטחון) מכילה דברים מתוך רב-שיח לזכר שלושה מחללי צה"ל; סגן רון ישי, סגן איזן דוד וסגן ריבלין נמרוד. דיונים אלה הם בבחינת "שיח על לוחמים וערכיהם", ובהם נטלו חלק מפקדים, מחנכים, סופרים וסוציולוגים. את הדפסת הדיונים ואת הוצאתם לאור יזמה המחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת חיפה, לפי בקשתה של הוועדה הציבורית להנצחת סגן דוד איזן הי"ד; הוועדה הציבורית, בעזרת יהדות שוויצריה וצרפת, הקימה מצפור במרומי הכרמל, על יד יער היערנים, אשר נקרא "מצפור סגן דוד איזן הי"ד". המצפור משתרע על שטח של 600 מ"ר ובו הוקמה אנדרטה שבמרכזה הוצב תותח. המצפור משמש כאתר תיירות ונפש. טכס הפתיחה והסרת הלוט היו ב-3 באוקטובר 1973.

פינת הנצחה

ניתן לשתף אותנו בסיפורים, תמונות וקטעי מידע דרך כפתור ״שתפו אותנו בסיפור״ בתפריט העליון

בעיר ישנו מצפור על שמו של דוד אשר חניכי השבט מבקרים בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו אותנו בסיפור
ניתן להעלות מספר תמונות אם רוצים, עד 10 תמונות בפורמט jpg או png במשקל מקסימלי של 2MB.