אליעזר (אליקו) כהן ז"ל

נפל ביום ז' באלול תשכ"ט
21/08/1969

מידע כללי

מין
זכר
בן
19בנופלו
דרגה
יחידה
הנהגה

בן יצחק ועדינה. נולד ביום י"ז באדר תש"י (6.3.1950) בחיפה, לאמו ואביו – שופט בית המשפט העליון. ימי ילדותו ונעוריו עברו עליו באוירה שלוה והוא גדל והתפתח כילד בריא, עליז, נבון ומוכשר. את לימודיו היסודיים והתיכוניים למד בבית הספר הריאלי בחיפה. הוא היה תלמיד טוב והרבה להשתתף בפעולות חברתיות. שנים אחדות היה ראש הוועד בכיתתו וכן שימש מזכיר הוועד הפועל ויושב ראש שלו. אליעזר היה המצפון של הכיתה וקול המצפון הכתיב לו את צעדיו, כאשר לא היסס להביע את דעותיו בשקט, אפילו בניגוד לדעת חבריו. הוא אהב את האמת, שאף לצדק, היה מתון בהליכותיו ואוהב את הבריות. בזכות זאת היה אהוב וחביב על כל מוריו, חבריו וחניכיו. הוא היה חבר מסור בתנועת "הצופים", שימש שלוש שנים כמדריך והיה פעיל במוסדות התנועה. הוא אהב לצאת לטיולים ברגל ברחבי הארץ והיה קשור למולדתו, שעליה נתן את נפשו אחרי כן. כוחו היה רב בלימודי החברה והוא תכנן ללמוד בפקולטה למשפטים כשיגיע לאוניברסיטה. אך הוא בחר במגמה הריאלית בבית הספר בגלל רמת הלימודים הגבוהה ובגלל האתגר הכרוך בכך. העבודה השנתית שלו בשנת לימודיו האחרונה בבית ספרו, בנושא "אחריותו הפלילית של חולה נפש", זכתה לציון.

אליעזר גויס לצה"ל באוגוסט 1968 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות שירת, לפי בקשתו, בסיירת השריון ובתקופת שירותו עשה במקומות שונים במדבר סיני, ליד תעלת סואץ ועל גדות מפרץ סואץ. ביום ז' באלול תשכ"ט (21.8.1969), מצא את מותו בעת מילוי תפקידו. בעלות רכבו על מוקש באזור מפרץ סואץ. הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בחיפה.

בהלוויתו השתתפו אלפים, ומפקדו הספיד אותו בהעלותו על נס את דמותו של אליעזר ואת התנהגותו, ללא ראוותנות וללא התלבטות צעקנית: "נאמר עליו כי לא לצבאיות חונך, לא למלחמה, כי זה היה בניגוד לאופיו ולרצונו, כנער היוצא לראשונה לדרך, בלא שאיפות, המחפש את החיים – ופתאם לפניו המוות. אולם אליעזר ראה דבר אחד, כי לנו, לעם היהודי הנלחם על חייו זה אלפי שנים, אין ברירה ומתוך הכרה מלאה, למרות הקשיים הנפשיים יצא וביצע כל משימה: היה מתייצב לקשות ולמסוכנות שבהן ובחיי היומיום האפורים, בתנאים הקשים מעולם לא יצאה מפיו מלה של רוגז. בתוך שבוע שכלו החברים לנשק שלושה מחבריהם אשר ייזכרו לנצח, כי הם המחיר היקר לחיי העם הזה ולתקוות עתידו. בנפלם נכחד גופם אך יישותם כמו נצטללה, נזדככה והרי הם מזהירים בלבנו באור גדול, אור של גאוה, של תקווה". במכתב תנחומים למשפחה, בשם חבריו לנשק, כתב מפקד יחידתו: "צדיק – כך קראנו לו. מין הילה של תום ושל שליחות טהורה ריחפה מעליו. ומוזר ששליחות זו כרוכה היתה בלימוד המלחמה! מה נורא הדבר שצדיקים חייבים להילחם ולתת את נפשם למען מילוי שליחותם!- – – בעיני ראיתי כי הוא שנא את המלחמה. אך חשתי היטב כי הוא יודע את שליחותו. והא היה השקט, הטהור, מלא אהבת טבע ועולם ואפילו אויביו הערבים לא זכו לשנאתו, כי שנאה ורעה לא ידע מעולם. אולם אויבינו זאת לא ידעו. כבן לאותו עם נרדף זה אלפי שנים אמר הפעם: "לא!, ואת נפשו נתן למען אמת זו והיא בוערת כאש גדולה המאירה לנו – – – חזקו ואמצו!".

פינת הנצחה

ניתן לשתף אותנו בסיפורים, תמונות וקטעי מידע דרך כפתור ״שתפו אותנו בסיפור״ בתפריט העליון

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו אותנו בסיפור
ניתן להעלות מספר תמונות אם רוצים, עד 10 תמונות בפורמט jpg או png במשקל מקסימלי של 2MB.