רס"ל (במיל') הדר (ניסים) קפלוק ז"ל

הדר, ילד יקר💓
30 יום ללכתך מאיתנו לבלי שוב. שלושים יום מהאסון הנוראי, בלתי ניתן לעיכול ועדיין בלתי נתפס. כל יום אני שוכחת מחדש וכל יום אני נזכרת שוב, ובכאב רב, שאתה כבר לא כאן איתנו, והדמעות שוב זורמות ללא מעצורים.

אנחנו כבר הרבה זמן רחוקים גאוגרפית. אתם בישראל, ואנחנו בניו יורק. אבל, איתך, המרחק אף
פעם לא הורגש. כל שיחה היתה כאילו רק אתמול ראיתי אותך. תמיד ענית להודעות ששלחתי לך בימי הולדת ובחגים, היית בקשר רצוף עם הילדים שלי והם אוהבים אותך כמו אח. במהלך השנים נפגשנו בארץ, נפגשנו בניו מקסיקו, בארץ, באורגון, ושוב בארץ, ותמיד היית הרוח החייה בחבורה השובבה. תמיד נהנינו מכל רגע איתך. בשיחות וידאו עם הילדים, הם תמיד דאגו שיהיו לי גם כמה דקות איתך, והן תמיד היו דקות יקרות, מצחיקות וכיפיות. כשהם ביקרו בארץ, תמיד שלחו לי תמונות שלך ואיתך, כי איך אפשר בלי.

כשהגעת אלינו לביקור לפני מספר שנים, למדתי להכיר אותך עוד יותר מקרוב. אילו היו ימים יקרים שילוו אותי לתמיד. הצחוק המתגלגל והמדבק שלך, הסקרנות האין סופית, החום שפיזרת סביבך בשיא הטבעיות, הרצון תמיד לעזור ולהיות חלק מהכל, התאבון הגדול שלך לאוכל טוב, והנכונות שלך להתנסות בהכל וללא פחד גרמו לי פשוט להתאהב בך.

היו לנו שיחות על העתיד, על תיכף צבא, על שאולי תבוא לניו יורק בסוף השירות, על זה שתמיד יהיה לך מקום אצלנו, ותמיד זה היה על כוס קפה ועוגיות במטבח. לא קשה היה לשחד אותך לשיחה כשהיתה עוגה טובה בסביבה.

בשביעי לאוקטובר, בשבת הארורה והשחורה, נטרפנו מדאגה. כל-כך הוקל לי כשהבנתי שכולם בסדר, אבל, ובאותה נשימה, התחילה הדאגה לימים שיבואו. דאגנו לך, לגיל, לאלעד, לאלון, למאיה ולכל בני המשפחה האחרים והחברים המגויסים. נחרדנו מכל טלפון שהגיע מהארץ, ונשמנו לרווחה עם כל ידיעה ש״הכל בסדר״.

ביום שני, 22, בינואר, ב 00:24 בבוקר עוד החלפתי הודעות עם אמא על החתונה של אריאל וסאם. הבטיחה שמה שיהיה, כולכם תהיו שם ואז הלכתי סופסוף לישון. כמה שעות
מאוחר יותר, באמצע יום רגיל לחלוטין, מיכאל נכנס הביתה. כשראיתי את פניו שאלתי רק במילה אחת ״מי?״ וכשהוא אמר את שמך התפללתי שיאמר לי שאתה רק פצוע ולא יותר…אבל גם התקווה ל״רק זה״ נגוזה בשניה. השיברון והכאב המפלח היו בלתי ניתנים להכלה. לספר לאסף, אריאל ואופיר היתה משימה איומה וקורעת בפני עצמה.

בארץ, בשבעה, היינו עדים למצעד האין סופי של אוהביך. כמונו, חיי הרבה אחרים נגעו בחייך ונדבקו קשות בחיידק האהבה אליך, כי אי אפשר שלא. ככל ששמענו יותר סיפורים, ככה גם העמיקה תהום הכאב ועוצמת האובדן, אבל גם נפתח הלב ושתה בצמא כל מילה. צפיתי בתימהון באמא המדהימה שלך, עם הכוחות הלא מובנים, שניחמה את
המנחמים, טיפלה באילו שהיו אמורים לטפל בה, באבא שנראה קצת אבוד בכל ההמולה, אבל נשא ראשו בגאווה וסיפר עליך לכל מי שרק רצה לשמוע, וכולם רצו, על האחיות
המהממות שלך שכל-כך אוהבות אותך ועל אחיך האהוב שלא יודע איך אפשר בלעדיך. צפיתי בכולם וניסיתי להבין איך אפשר להמשיך כשאתה לא פה, ואז הבנתי פתאום. הבנתי שגם אם אתה לא כאן בגוף, אתה נמצא בכל פינה. אתה באמא, באבא, בגיל, במאיה, בנועה, אתה בכולנו, ואתה תהיה שם לעולמי עד. אני בטוחה שעוד הרבה דמעות יזלגו על אובדנך, אבל אני גם יודעת בבטחה שהכוח העצום שהיה בך הוא הכוח שימשיך להניע את כולם הלאה ולאפשר להם, לאפשר לנו, לחיות את החיים שאתה ציוות לכולם בנופלך.

הדר, ילד אהוב, עבורי, לעולם תהיה ילד, למרות שגדלת להיות גבר שבגברים, יפה עיניים, יפה טוהר, ויפה לב ונשמה. חייך הקצרים השאירו אותנו מלאים בזכרונות רבים ומיוחדים. לעולם תהיה בליבנו יקיר, לעולם תחסר לנו, ולעולם לא נשכח אותך.

אנחנו כבר כלכך מתגעגעים 💔💔💔