עמירם, בן זהבה ואברהם, נולד ביום כ"א בטבת תשי"א (30.12.1950) ביפו. הוא למד בבית-הספר היסודי "עתיד" ברמת-גן ובבית-הספר התיכון "בליך" ברמת-גן. מילדותו היה עמירם תלמיד טוב, לא התקשה בלימודים והיה אהוד על מוריו ועל חבריו. הוא היה חבר בתנועת "הצופים" ועבר קורס מ"כים במסגרת הגדנ"ע. כחובב קריאה היה לו אוסף-ספרים גדול, ומלבד הקריאה הקדיש הרבה מזמנו הפנוי לציור. מטבעו היה עליז, אופטימי ומלא-חיים ועליצות, אך ידע גם להיות רציני בעניינים בעלי חשיבות, שכן היה רגיש, ישר ובעל-מצפון. מאז ומתמיד היה חברותי ואהב את חברת ידידיו, שרחשו לו חיבה רבה וכינוהו בשם עמי. היו לו השקפות ברורות ונחרצות בעניינים חברתיים ופוליטיים, ובכל הקשור לזכויותינו בארץ ולבעיותיהם של הערבים.
עמירם גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1969 והתנדב לחיל-הצנחנים. לאחר הטירונות ולאחר שעבר קורס צניחה, השתלם בקורס לקשרים גדודיים ובקורס מ"כים והוצב לסיירת "חרוב". הוטל עליו תפקיד מ"כ והוענקה לו דרגת רב-טוראי. הוא היה חייל מסור, חבר מצוין ואהוד על חבריו. לדברי מפקדו היה "לוחם אמיץ וחייל למופת". על-אף שלא אהב את המסגרת הצבאית ושנא מלחמות, מילא תמיד את כל התפקידים והמשימות שהוטלו עליו בנאמנות ובאומץ רב. מפקדו סיפר כי הוא "דאג לפקודיו כמו לאחיו בתקופות קשות של לחימה". עם חייליו בסיירת השתתף במרדפים בבקעה ודעותיו בעניינים שונים לא פגמו מעולם בנכונותו להקרבה ובחירוף-הנפש שגילה בקרב.
אחרי השחרור, כשהיה בן עשרים ושתיים נסע לאיטליה, שם למד במשך שנה בפקולטה לארכיטקטורה בפירנצה ונשא אישה. בקיץ 1973 חזר לארץ לחופשה. במלחמת יום-הכיפורים השתתף עמירם בקרבות נגד המצרים משני עברי תעלת סואץ ויצא מהם בשלום. ביום כ"ח בתשרי תשל"ד (24.10.1973) חדרה יחידתו לעיר סואץ בעברה המערבי של התעלה. יחד עם חייליו השתתף בקרב הקשה והאכזרי שהתחולל שם ותחת אש-תופת המשיך והתקדם אל יעדו, עד שנפגע ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.
הוריו תרמו ספרים לספרייה על-שמו, שהוקמה בבית-הספר "תלפיות-מזרח" בירושלים ולוח-זיכרון הוצב בה.