בת אסתר ויוסף, נולדה ביום כ' באלול תשכ"ה (17.9.1965) ברמת-גן. סגלית הייתה ילדה מלאת חדוות חיים. כבר בגן הילדים היא הייתה הרוח החיה ועמוד התווך בחברה. סיגי למדה בבית-הספר היסודי "עליות" ברמת-גן, ואחר-כך בבית-הספר התיכון "בליך". היא הייתה חברה בתנועת "הצופים", ואף הדריכה בה. סיגי עסקה גם בספורט: שיחקה טניס וכדורסל ולמדה ג'ודו. אהבתה הייתה לאמנויות לסוגיהן: היא אהבה ספרות, מוסיקה וציור, ובמשך שמונה שנים למדה לנגן על פסנתר וגיטרה. שנה אחת למדה סיגי ציור, ובתקופת חייה האחרונה היא הרבתה לצייר ולעסוק במלאכת-יד. ביומנים שכתבה ובמכתבים לחברים הביעה סיגי דברי הגות. היא התעניינה בשפות, ולמדה שנה אחת גרמנית.
סיגי הייתה רגישה לסבלם של בני-אדם. היא לא יכלה לשאת עוול, נחלצה לעזור לסובלים והגנה עליהם בכל להט נפשה. היא כאבה את כאבו של העולם: הרעבים באפריקה והילדים הנמקים ברעב ברחבי העולם גרמו לה סבל אישי. היא כאבה את נפילתו של כל חייל, ורצתה בשלום בכל נימי נפשה. היא כאבה גם גורל העם הלבנוני, המקיז את דמו בגלל משוגות מנהיגיו. היא הייתה בודדה במלחמה למען הצדק, רבים לא הבינוה ולכן נחשבה כיוצאת דופן. רצונה היה לשנות סדרי עולם והיא דרשה את המירב מעצמה ומן הזולת, ממשפחתה ומחבריה. סיגי הייתה בוגרת בנפשה משאר בני גילה, ולכן לא מצאה עמם שפה משותפת. אך מי שהכירה, אהב אותה והוקירה.
היא אהבה את הטבע והרבתה לטייל בארץ. בייחוד היה חביב עליה מדבר יהודה, והיא אף כתבה על אודותיו. היא הייתה חברה בחוג נוער של בית-ספר שדה "חצבה". אהבתה הגדולה הייתה – בעלי-חיים. היא הבינה לליבם ועזרה להם ככל יכולתה. היא הפכה לצמחונית, משום שלא יכלה לשאת את המחשבה, שתהיה שותפה בהריגתם. את עבודת הגמר שלה בביולוגיה הכינה סיגי בעין גדי בנושא "שפני הסלע". היא התבודדה שם וערכה תצפיות אין-ספור בסביבה, כשהיא לבדה, בלא עזרה ובלא חברה.
בעת שירותה הצבאי הייתה סיגי מדריכה בגדנ"ע-אוויר, ומצאה את מותה בלב המדבר, הרחק מעין אדם.
מפקדה כתב למשפחה, כי רצינותה הרבה, הופעתה המכובדת וגישתה הרציונלית הבליטו את הפוטנציאל הטמון בה, ולכן המליצו עליה שתשתתף בקורס קצינות. "סגלית הייתה כפרח יפהפה, שנקטף עוד לפני שהגיע לשיא פריחתו", סיים המפקד.
סגלית נפלה בעת שירותה ביום י"ג בשבט תשמ"ה (4.2.1985), והובאה למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. היא הניחה אחריה הורים ושתי אחיות.