בן צפורה ושמחה-יהושע, נולד ביום ו' בסיוון תרפ"ה 29.5.1925)) בעיר פשמישל, פולין ועלה ארצה עם הוריו בשנת 1934. שנות נעוריו ולימודיו עברו עליו בחיפה. הוא התחיל ללמוד בבית-הספר "נצח ישראל" של "המזרחי" והמשיך בבית-הספר הריאלי בעיר והיה תלמיד מצטיין. עמנואל-מנחם היה חבר בתנועת "הצופים" ומדריך מרכזי בסניפה שבחיפה. לאחר שסיים את חוק לימודיו יצא להכשרה בקבוצת יבנה. כעבור זמן הוטל עליו לעבור ירושלימה ולארגן שם את סניף "עדת הצופים הדתיים". גם שם התבלט בכשרונותיו והצלחתו היתה רבה. באותו זמן למד באוניברסיטה, בפקולטה למדעי-הרוח והתפרנס מעבודתו. הוא התנדב לצאת לקפריסין כמורה ומדריך למעפילים שנתפשו בדרכם לארץ והוגלו לאי, וזכה גם שם באהבתם והוקרתם של כל חניכיו. עם שובו מתפקידו חזר ללימודיו באוניברסיטה בירושלים.
עפ פרוץ מלחמת-העצמאות לאחר החלטת עצרת האו"ם ב29.11.1947- על חלוקת הארץ לשתי מדינות והטלת המצור על העיר העתיקה, התנדב עמנואל לצאת כמורה ומדריך אל העיר העתיקה והשפיע על כמה מחבריו לעשות כמוהו. בעיר העתיקה אירגן בית-מלאכה קטן לחפצי-אמנות, מקצוע שהיה חביב עליו מנעוריו. הוא השתתף באופן פעיל בהגנת העיר העתיקה ואירגן את חניכיו הצעירים ואימנם לפעולות-הגנה. ב3.3.1948-, בהיוודע לו על אסון שקרה במשפחתו בחיפה, קיבל לראשונה רשות לצאת את העיר העתיקה, אך כשכבר היה בשיירה היוצאת ראה לפתע כי הבריטים אסרו את מפקד העיר העתיקה והוא החליט לחזור. להוריו כתב: "אבא, אמא יקרים, סלחו לי על הברירה היחידה שהיתה לי ועל ההחלטה להישאר בעיר העתיקה. בלילה בכיתי וחרקתי שן. עבר עלי ליל בלהות כי לא ידעתי משהו מכם. כשאצא, אחר לא יבוא במקומי, ואין לי שום רשות מוסרית לעזוב". עם החמרת המצב בעיר העתיקה היה לאחד מעמודי-התווך של הגנתה העקשנית, התנגד בכוח לחיפושי נשק-מגן על-ידי הבריטים והצליח באומץ-לבו להעלימו מעיניהם. הוא נפצע קשה בשעת הנחת מוקשים בשטח שנפרץ על-ידי הערבים ומת ביום י' באייר תש"ח 19.5.1948)) בעיר העתיקה בירושלים. לאחר שנפל הועלה לדרגת סגן.
שמו נחקק באנדרטה שהוקמה בבית העלמין הצבאי בהר-הרצל לזכר חללי הרובע היהודי ולזכר לוחמים שנפלו במערכה על ירושלים והובאו לקבורה בהר-הזיתים.