בן מרים ושמעון, נולד ביום י"ט בסיוון תשכ"ב (20.6.1962) בתל- אביב. למד בית-הספר היסודי "ארזים" ובבית-הספר התיכון "כי"ח – אליאנס" ברמת-אביב. מילדותו בלטו בחן תכונותיו המיוחדות. הוא היה עדין נפש, שקט, עקשן ודבק במטרותיו. לפעמים היה חן מעיר הערות של ביקורת, אבל בנימוס, בשיקול- דעת וברצינות. הוא היה חבר בתנועת "הצופים", בשבט "אביב" ברמת-אביב ובמשך הזמן התקדם והגיע לתפקיד ראש גדוד. כשהיה בן 16 שנים, הוא הגשים אחת משאיפותיו משנות הילדות – השתלמות בקורס צלילה. בכל הזדמנות שבאה לו היה חן צולל למעמקי הים, נהנה מן השלווה ומתנועת הדגה סביבו. הוא היטיב לשחות. בשנות חייו האחרונות התאמן חן בכדור-מים באוניברסיטת תל-אביב. בתחרויות בית-הספר הוא קיבל תעודת הצטיינות על זכייתו במקום הראשון, אבל הוא בצניעותו העלים את התעודה במגירתו.
חן הרבה לקרוא ספרות יפה, מובחרת. הוא אהב מוסיקה, האזין לשירי הארץ ונסחף בשירה. כשהיה בבית, מילאו צלילי המוסיקה את הבית. הוא אסף בולים, מטבעות, שעונים. חן אהב בעלי-חיים, רכב על סוסים, וטיפח אקווריום עם דגים. הוא היטיב לצלם, וגם כאשר יצא לקרב הייתה המצלמה תלויה על צווארו. כך גם נפל.
עם כל כישוריו היה חן צנוע, לא הבליט את עצמו והסתפק במועט. שלוות-הנפש ליוותה אותו גם כאשר היה עליו להתמודד במתח ובסכנות. בשנות חייו האחרונות, נדחף חן על-ידי תחושה בלתי מודעת למהר ולהספיק בחייו. הוא ביקש להתנסות הרבה וליהנות. כאשר נשאל על הסיבות לדחף הזה, השיב: "אולי זו ההזדמנות היחידה!"
בפברואר 1981, הוא התגייס והתנדב לחיל-הצנחנים. חבריו סיפרו אחרי נפילתו על האימונים המפרכים שעברו, וכיצד עמד בהם חן, באומץ ובעקשנות. בנוסף לכל הקשיים, הוא גם נשא על גבו את מכשיר הקשר הכבד. בתרמילו היו ספרים, שתמיד ליוו אותו, וכמובן – מצלמתו.
כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה חן בקורס מ"כים. הוא עלה עם יחידתו ללבנון, וביום הרביעי של המלחמה, י"ח בסיוון תשמ"ב (9.6.1982) נפל במבואות ביירות מרסיס האויב שפגע בראשו. בן 20 שנים היה חן בנופלו. אחרי שנפל, הוא הועלה לדרגת סמל.
חן הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול בתל-אביב.
הוא השאיר אחריו הורים ואחות.
שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "חן-צבי היה חייל טוב, בעל משמעת צבאית גבוהה, שזכה להערכת סגל הפיקוד".
לזכרו הוציאה המשפחה חוברת, ובה סיפרו חבריו על חייו ונפילתו.
