בן יהודית ומאיר. נולד ביום א' באב תשל"ז (16.7.1977) ברמת השרון. עומר היה תמיד גבוה מכולם – 1.85 מטר בבגרותו, ואף בילדותו היה תמיד בראש אחד מעל כולם. ראש בעל שיער מבריק, חלק ועבה, שיער שבילדותו היה ארוך יחסית, ועם הגיוס קוצץ מאוד. תווי פניו רבי עוצמה, מרשימים. מבנה גופו תמיר, חסון. כפות ידיו גדולות, אותן הניע במין תנועה מיוחדת, כמו ציורית. את הספרים הרבים שקרא בעברית ובאנגלית, היה מחזיק ביד אחת, כשזו תומכת ומקיפה את הספר כולו. בנערותו עסק בקסמים. היה בעל יכולת גבוהה ביותר בתחום זה והוא השתעשע בכך ימים רבים – קלפים, חיתוך חבלים, טבעות, "קטיעת" איברים (ידיים) ועוד. פעם, במפגש משפחתי, הפתיע עומר את משפחתו כאשר ללא נגיעת יד הרים כיסא, כשאביו עליו, לגובה 20 ס"מ מהרצפה. אירוע מדהים, שתועד במצלמה והסעיר את בני המשפחה תקופה ארוכה. תחביבו ורצונו הבוגר של עומר היה להיות במאי קולנוע. "ספילברג עוד יעבוד בשבילי", היתה הסיסמה. ועומר, אדם רציני, חכם, רגיש מאוד, שילוב מופלא שהתאים כל כך למקצוע, עסק בכך תקופה ארוכה – כתיבת תסריטים, בימוי והפעלת חברים רבים כשחקנים, וכשותפים לעשייה, צילום במצלמת וידיאו שקיבל במתנה, הקלטת ראיונות על טייפ אישי, כתיבת אין ספור טיוטות ורעיונות לסרטים – והכל בכמויות. סצינות לסדרות טלוויזיה בסגנון "החמישייה הקאמרית", רעיונות לספרי ילדים, מבוגרים. הכל יפה, חכם, מבריק. עומר, אדם רגיש לעצמו, לזולת, למתרחש סביבו. כאילו העולם היה שקוף עבורו. הוא התבונן בו, עליו ודרכו. ידע לאבחן כל בעיה, להציב נקודת מבט אחרת, ייחודית, שונה.
עומר חיבר הגדרות לתשבצי היגיון, בהם היה מומחה. כחמישים הגדרות נמצאו בין דפיו ופורסמו מעל גבי העיתון. ובנוסף – השירים. עומר כתב עשרות שירים מסעירים, רגישים. השירים קובצו לאוסף מרשים בהיקפו, ברבגוניותו. נמצא בין דפיו גם שיר הספד שכתב, על חלל. החלל שאיננו, החלל שנשאר, כאילו הספיד את עצמו: "וכשנעלם,/ נשאר רק החלל./ והוא/ כבר לא נמצא שם/ למלא את הריק/ את הפער שנפער/ למלא את החדר באור/ של אושר ושמחת חיים./ הוא כבר לא עמנו עוד,/ נעלם./ הוא נשאר חלל./ ואנו נזכור/ לא נשכח אותו/ ואת אותו חיוך./ לעולם – / יהי זכרו ברוך."
עומר בילה עם המשפחה בשבתון בארצות הברית שלוש שנים: בכיתות ג'-ד' למד בפילדלפיה, ובכיתה י' למד בוושינגטון. שנים אלה תרמו להיותו אישיות רחבת אופקים ויודעת עולם. האנגלית שבפיו היתה ללא רבב. את כיתה י' עבר בקלות רבה בהיבט הלימודי. הוא הקדיש חלק ניכר מזמנו לנושא הצילום שכה אהב, השתתף בצוות הטלוויזיה היוקרתי של בית-הספר, אשר תיעד אירועים והקרין מהדורת חדשות בית-ספרית אחת לשבוע. עומר היה גאה מאוד בהשתייכות ייחודית זו.
עומר היה איש משפחה. אהב אירועים משפחתיים, את חמימות הבית, את ליטוף המשפחה, הסבים והסבתות. את אחיותיו אהב מאוד. את רותם, כילדה קטנה יפה וחכמה, וכנערה מתבגרת, איתה יכול היה לשוחח, להסתופף על הספה בחדרה, לנגן בגיטרה, לשיר יחדיו, להחליף חוויות והנחיות על פעולת "הצופים". ואת רעות, כקטנה במשפחה, יפה, נבונה, יכול היה לפנק בהתייחסות חצי אבהית, לצחוק עד כמה היא חטטנית, להרים ולזרוק אותה באוויר. הצוות הביתי (הילדים), נהג לא פעם להשתעשע יחדיו: כדורגל במסדרון הבית בגרב מגולגלת, פינג פונג שולחן בחצר הבית בקיץ, משחקי קופסה בחורף הירושלמי, אותו עומר כל כך אהב. צוות מגובש, למוד טיולים וחוויות משותפות, חם, אוהב.
עומר היה חניך ומדריך בתנועת "הצופים". להט הצופיות נבע מהאמונה הגדולה בחינוך לערכים, בצורך להעביר ולתת דוגמה של סובלנות, הערכה לזולת. ציונות, פשוט כך. הוא הדריך בשבט "עומר" אשר בגבעת התחמושת, בירושלים. חברו אצל עומר הידע הרב שהיה לו על הקרבות לכיבוש גבעת התחמושת במלחמת ששת הימים, אהבתו למקום, ותחושת המחויבות להעביר את מורשת הקרב לחניכים. הכל נעשה בשקט וברצינות האופייניים לו. הוא חש תחושה עזה של המשכיות, אותה גם הגשים בשירותו הצבאי. החיים בצל גבעת התחמושת, הלימודים בבית-הספר התיכון "רנה קסאן" אשר באותו מתחם, והמגורים בסמיכות לגבעה, היו שזורים זה בזה. עומר סיים את לימודיו ב"רנה קסאן" כתלמיד מצטיין. הוא אהב את המוסד אהבה רבה. מסיבת הסיום של כיתה י"ב היתה מרגשת. לקראת סוף האירוע, שנערך בבנייני האומה, הופיע עומר בהופעת יחיד אל מול 1,200 איש. הופעה מדהימה ושנונה, שעוררה ושעשעה את קהל השומעים. טיול ליוון סיים את פרק הילדות. טיול בחברת חבריו הטובים ביותר, רן, עמית, שרון, שי, ענת ועוד. קשריו עם רן ודניאל לא פסקו כל השנים. חברי ילדות, חברי אמת, עד היום.
חשוב היה לעומר לשרת ביחידה קרבית. הוא ראה בכך משימה אישית, המשכיות לאומית. ואכן, משגויס לצה"ל, בראשית אוגוסט 1995, בחר לשרת בפלוגת "עורב" של חטיבת הנח"ל. שירות מבצעי קשה ומתיש. "איש גדול בצוות קטן", כינה אותו מפקדו. נחוש, מסור והחלטי מאוד, לוחם מצטיין בכל רמ"ח איבריו, שהיווה לחבריו דמות ומודל לחיקוי. מעשיו נבעו מתוך הבנה עמוקה בצדקת הדרך ומתוך סולם ערכים מרשים ביותר. עומר השקיע מאוד בצוות וחבריו אהבו אותו, נועצו בו וחיכו לשמוע מה בפיו.
בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997), נפל עומר ב"אסון המסוקים", בדרכו למשימה מבצעית בלבנון. הוא וחבריו לצוות "דותן", עשרה במספר, נספו כולם באסון בדרכם למוצב הבופור. באסון נספו שבעים ושלושה לוחמים. עומר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים. הותיר אחריו הורים ושתי אחיות.
חבריו, עמם כתב, ביים והפיק סרטים, נפרדו ממנו: "יש לך ספר 'איך כותבים תסריט?!' קודם כל בונים גיבור. יש לנו גיבור. הגיבור בסרט הזה הוא מצחיק. הוא כל כך מצחיק שלקווינטין טרנטינו יש עוד מה ללמוד אצלו. הגיבור הזה הוא חכם, תשאלו את כל המורים שלו מבית-הספר. ויש לו גם משקפיים שמעידים. הגיבור שלנו מסמיק כשמביכים אותו, אבל הוא מלך בלהביך אחרים. הוא שאפתן ומשקיען ונותן מעצמו כמו שאף אחד לא יודע לתת. והכל בשקט כמו בדרך אגב. תשאלו את החניכים שלו מ'הצופים' – הם יספרו לכם על המסירות שלו אליהם, על הזמן וההשקעה, על האמונה בהם …הגיבור בסרט הזה הוא פלספן מקצועי. אפשר לפתח אתו שיחה של חצי שעה על כלום …עומר, אם אתה היית פה במקומנו, בטח היית אומר שלתסריט הזה יש סוף ממש עצוב. והיית צוחק על זה. כמו על הכל. ככה נזכור אותך. צוחק."
בני משפחתו כתבו: "תשע עשרה וחצי שנים של יצירה, תוצרים אדירים שאינם אופייניים לאדם בגילו, לא הפתיעו. העושר הרוחני והאינטלקטואלי אפיינו את עומר ומשאירים אותנו עמו היום ומחר וימים רבים רבים. היעדרותו של עומר היא טכנית, כמעט זמנית. הוא אתנו, אנו עמו, מצפים לו, חיים אתו ואותו." ומתוך דברים שכתבו חבריו בתנועה: "אתה היית אמור להיות המפורסם שבחבורה, זה שנהיה גאים להגיד שהכרנו, כשכולם ירוצו לבקש חתימה. הכל נשאר עכשיו בגדר חלומות. את הזכרונות לא יקחו לנו."