מידד נולד בחיפה ביום כ"ט בטבת תשכ"ב (5.1.1962) למרים ומשה. אח למיכל ומעוז. הוא נולד כפג של תחילת חודש שביעי וכאשר שוחרר מפגיית בית-החולים הוא סבל מארבעה שברי מעיים. השנה הראשונה לחייו הייתה קשה מנשוא. בגיל שנה עבר מידד את הניתוח הראשון לחייו ומאז התפתח להפליא.
בשנה השלישית לחייו עבר עם משפחתו מעיר הולדתו חיפה לעיר החדשה אשדוד שם הכיר את ילדי הארץ מזוית שונה. כעבור ארבע שנים שבה המשפחה לחיפה ומידד למד בבית-הספר הריאלי מכתה א' עד י"ב. הצד החברתי שבו התבלט לאורך כל שנות הלימודים והיה אהוב על כולם.
מידד הצטיין בפעילויות ספורטיביות. כגון ריצות שדה ומשחק הכדור-סל, להם התמסר בגוף ובנפש.
כמדריך בצופים, הוא דאג לכל חניך וחניכה בעצה והדרכה אישית כאב אוהב, ולא חסך זמן ומאמץ להקנות לחניכים ידע וחינוך צופי.
אביו, ימאי ותיק, שאף שמידד יצטרף לחיל הים וימשיך את המורשת, אבל נאלץ להשלים עם רצונו של מידד להצטרף לגרעין הנח"ל "שיאון" שיועד להשלים את קיבוץ אורטל. מידד האמין שהמלחמה נחוצה כדי שגם בצפון הארץ אפשר יהיה לחיות ללא קטיושות. ביום השני למלחמה נפגע הנגמ"ש בו נסע מידד ושלושה מחבריו נהרגו (ארז פוטרמן, גיורא רון ומוטי דהן). חברו הטוב, עזריאל (זורי) נפצע. מידד וחבר נוסף יצאו ללא פגיעה גופנית, אבל נפשית היה המחיר כבד מאוד.
בהגיעו לחופשה, מידד לא דיבר ולא נח, אלא ערך ביקורים אצל חברו הפצוע ואצל המשפחות השכולות של שלושת חבריו. הוא חזר ללבנון עצוב וחצוי.
ושם, בלבנון, לא נחה דעתו והוא הביע השקפתו וסלידתו מהמלחמה (של"ג) במכתבים ובכל דרך אפשרית, בין היתר בכתבה שפורסמה לאחר מותו בעתון "הארץ" מיום 20.8.1982.
בעיצומה של המלחמה הוחלט על ארגון מחדש של גדודי הנח"ל. הגדוד בו שירת מידד הורד מלבנון לצורך ריאורגניזציה ואימונים לתקופה של שבועיים. בליל 25 ביולי 1982, במסגרת אימוני ניווט, כתוצאה של תידרוך לקוי, נכנס הג'יפ בו נסע מידד, לשדה מוקשים נגד טנקים מתקופת מלחמת ששת הימים שהושאר על-ידי הירדנים באזור ג'נין. השלושה שהיו בג'יפ, עודד (דדי) זעירא, פנחס כהן ומידד, נהרגו.
מידד הותיר שירים, רישומים וציורים מתקופות שונות של חייו, ועם מותו נדמו יצירתו ואהבתו לחיים ולבריות.
מידד נהרג כשהוא בן עשרים ושבעה חודשים. הוא הובא למנוחות בבית-הקברות הצבאי בחיפה.
מידד נשאר חרוט בליבם של הוריו משה ומרים, של אחותו מיכל ושל אחיו מעוז.