בן יהודית וגדליהו, נולד ביום כ"ו בתמוז תרפ"ט (3.8.1929) בירושלים. למד בגימנסיה העברית ברחביה והיה תלמיד טוב ומסודר. בהיותו בן 7-8 התחיל לחבר שירים, חיבר תווים למנגינות ששמע, ולבר-המצווה שלו רשם את מנגינת ההפטרה בתווים וניגן אותה בחליל. נטה לעבודות-יד ובנה מיקרוסקופים, טורבינת קיטור, מטוסים וכו'. מעדשות משקפיים התקין טלסקופ. הוא התמסר לתנועת הצופים, הדריך בה והיה אהוב מאוד על חניכיו. משנזקק למוצג בשביל תערוכת-צופים הלך למערת צדקיהו ומאבני המקום פיסל כלים שונים (מאפרה מעשה ידיו הגיש לקבוצת "החלוץ", אשר איתה עלה אביו לארץ, במלאות 25 שנים לעלייתם). כשהיה זקוק לכסף בשביל מפעל בתנועה, הבטיח לו אביו שילינג בעד כל פרק תנ"ך שילמד בעל-פה והוא למד ט"ז פרקים בשבוע אחד. את רוב זמנו הקדיש ללימודים, הכנת הצגות, כתיבת מערכונים למסיבות וכו'. בהיותו בן 15 נעשה פעיל ב"הגנה". היה גבה-קומה 1.85) מ') ונראה בוגר מכפי שנותיו. בימי הכיבוש של שלטון המנדט נעצר על-ידי אנגלי ששאל מה ששאל וספג ממנו סטירת לחי. בנכונות להקרבה ראה ביטוי אמיתי לעם החי בארצו. "לא תהיה לנו מדינה אם העם לא יידע להקריב את מבחר בניו" – כתב בחיבורו. בתחילת שנת תש"ח, אחר סיום המגמה הריאלית בגימנסיה, יצא להכשרה בפלמ"ח. הוריו דיברו על לבו כי יתגייס לנוטרות ובשעות המנוחה יקרא וילמד (הוא התכונן להיכנס לטכניון), אך הוא ענה: "זו השתמטות. ובכלל איני אוהב מדים", ויצא לדפנה. עבד בבריכת הדגים של הקיבוץ, בסלילת כביש ללהבות הבשן ובהנחת צינורות-השקייה.
כשפרצה מלחמת-העצמאות לא שם לבו לשיבושי הדרכים, קיבל חופשה ונסע להתראות עם הוריו, אך הדרך לירושלים כבר נחסמה, והוא שב לתל חי. יזהר שירת בחטיבת "יפתח" ונחשב לרגם הטוב ביותר בגליל בכיוון ויריה. ביום י"א בניסן תש"ח (20.4.1948), השתתף בהתקפה השנייה על נבי-יושע. משלושת המקלענים שהופקדו לחפות על התקפת היחידה נפלו שניים, ויזהר נשאר יחיד.
למרות הוראת הנסיגה הוסיף לחפות על נסיגת חבריו ועל-ידי כך הצליחה היחידה לאסוף את מרבית הפצועים. גם לאחר זאת לא נסוג והוסיף להגן בנשקו על שאר הפצועים עד שנפצע ונפל. אחרי חודש, עם כיבוש המבצר, הובא למנוחת-עולמים עם יתר חבריו בקבר- אחים בבית-הקברות בנבי-יושע. על מעשהו הוענק לו אות-הגבורה (בכ' בתמוז תש"ט) מאת ראש הממשלה דויד בן-גוריון ונשיא המדינה ד"ר חיים ויצמן. וזו לשון התעודה: "משלושת המקלענים אשר הופקדו לחפות על התקפות היחידה נפלו שניים, ו-9562 הטוראי ערמוני יזהר נשאר יחידי. באומץ-לב ובלי הפוגה הוסיף לחפות על חבריו. על-ידי כך עלה בידי היחידה לאסוף משדה הקרב את מרבית פצועיה. גם לאחר זאת לא נסוג אלא הוסיף להגן בנשקו על שארית הפצועים במונעו את האויב מלקרב אליהם, עד אשר נפגע ונפל חלל בשדה הקרב. על מעשה זה ניתן לו אות-הגבורה – אות-ההצטיינות הנעלה ביותר אשר לצבא ההגנה לישראל".
לפי החלטת מועצת עיריית ירושלים מיום כ"ו בתמוז תשי"ב נקרא הרחוב שליד בית הולדתו של יזהר בשם "מבוא יזהר".