בן יהודית ומשה. נולד בתל אביב, ביום י' בשבט תש"ל (17.1.1970), אח לאורלי ולחגית. אבישי גדל והתחנך ברמת אביב, החל לימודיו בבית-הספר היסודי "ארזים" וסיים בבית-הספר התיכון "אליאנס". אבישי התאמן מגיל תשע בקבוצת הכדורסל "אסא" תל אביב. בהיותו בן ארבע עשרה עבר להתאמן ב"אסא" רמת השרון, ושיחק במסגרת הקבוצה עד סיום לימודיו התיכוניים. היה חניך בתנועת הנוער "הצופים" בשבט "אביב" ברמת אביב, ומכיתה י' הדריך בשבט.
מגיל צעיר התעניין אבישי במטוסים: אהב להרכיב מטוסים מנייר, מקרטון, מבלזה. הוא החל במבנים פשוטים והגיע עד לבניית מטוסים מורכבים בעלי מנוע, שאותם הטיס. כילד, גמא בשקיקה את ביטאון חיל האוויר. אבישי אהב גם להעיף עפיפונים, עשה סקי מים, טייל וצפה בסרטי טלוויזיה וקולנוע.
בשלהי חודש יולי 1988 התגייס אבישי לצה"ל לקורס טיס וסיים את הקורס במגמת מסוקי סער, שירת בטייסת 125 ומילא תפקיד במחלקת מבצעים. הוא הצטרף לשורות צבא הקבע בשלהי חודש אוגוסט 1991 .
בשנת 1994 נשא לאשה את אהובת נעוריו, ענבל, ויחד עברו להתגורר בשיכון המשפחות בתל נוף, שם שירת אבישי בטייסת היסעורים כקצין הדרכה. כעבור שנתיים נולדה בתם, עמית. אבישי היה אב גאה, אוהב ומפנק, שהקפיד להקדיש זמן לבילוי עם בתו הקטנה. מלא ברעיונות שונים, מלמד, נותן מעצמו.
לאחר שנתיים בטייסת עבר אבישי להדריך בבית-הספר לטיסה. הוא אהב מאוד את מקצועו, הן כמדריך טיסה והן כטייס. אבישי היה מדריך אבהי והיה אהוב מאוד על חניכיו. מפקדיו תיארוהו כלוחם מעולה, קברניט מצוין, קצין לדוגמה וחבר אמיתי, שמילא את תפקידו באופן מצוין. כקצין הדרכה דאג לסגור את כל הפרטים, עד הקטנים ביותר. אבישי היה צנוע, שקט, לבבי ורגיש.
בלילה של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, כששני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב. שבעים ושלושה הלוחמים, שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו, וביניהם אבישי. בן עשרים ושבע היה בנופלו. אבישי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול. בלכתו הותיר אחריו אשה, בת, אם ושתי אחיות.
הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק כתב למשפחה: "אבישי שירת כטייס בטייסת ה'יסעורים' הראשונה בבסיס חיל האוויר בתל נוף. תואר על ידי מפקדיו כקצין מצוין ולוחם אווירי מעולה, שמילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הקפיד על קלה כחמורה והיווה דוגמה אישית לכל הסובבים אותו. אהב את חוויית הטיסה בכלל ואת הטסת מסוקי ה'יסעור' בפרט. בלט בצניעותו ובחיוכו והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו ופקודיו כאחד". מפקד היחידה בה שירת אבישי, כתב למשפחה: "אבישי שימש בהצבת חירום כקברניט מבצעי בטייסת. בהצבתו הסדירה שימש כמדריך בבית-הספר לטיסה, שם חינך ולימד פרחי טיס את יסודות ומקצוענות הטיסה במסוקי ה'יסעור'. מעלותיו כאדם רציני ופיקח, קצין מצטיין, לוחם אווירי מעולה, קברניט ומדריך טיסה מקצועי מאוד, מבליטים את חסרונו, הפוער חלל גדול בנפשם של כל הסובבים אותו". מפקדו של אבישי, הספיד אותו במילים: "נזכור אותך, אבישי, כפי שהיית:/ ההיפך מהסטראוטיפ של הטייס,/ נחבא אל הכלים, שקט וחייכן ונחמד בצורה יוצאת דופן,/ צנוע ובעצם, כליל השלמות./ וכל אלה אינם עוד".
חבר מהשכבה בבית-הספר כתב על אבישי: "אם אבישי היה חבר שלך, ידעת בבטחה/ שלא חשוב מה יקרה, תמיד הוא יהיה שם לצדך,/ זה אולי נשמע בנאלי, שחוק ונדוש,/ אבל אצלו יותר מכל, החברות היתה ערך קדוש./ הוא היה אחד שנותן בלי לדרוש תמורה,/ אחד שמעניק בלי לבקש אף פעם דבר בחזרה,/ זה היה תמיד ברור ומובן אצלו,/ שהוא חושב מה הוא יכול לעשות בשבילך, ולא מה אתה יכול לעשות בשבילו". גיסו של אבישי, כתב: "לא איך שהוא מת, כי אם איך שהוא חי,/ לא מה שהרוויח, כי אם מה שנתן,/ אלו הן אמות המידה לבחון ערכו של אדם./ לא מה היה מעמדו או הדרגות שעל כתפיו,/ אלא מה רחב היה לבו,/ האם ידע לתת מלה טובה, האם ידע לעזור./ לא מה שהיה כתוב במודעות האבל, אלא כמה אנשים היו עצובים במותו".
